נורית קוניאק

הדיאלוג הפרטי שלנו עם המחשב הוא לא עניין של מה בכך. שנים של מערכת יחסים עם הדסקטופ הפרטי מייצרות סביבת עבודה שמורה ומוגנת שמכילה את כל תכונות האופי שלך בתוך רזי התוכנה. זה אולי מסביר מדוע תמיד מקוננת אצלנו חרדה קשה בכל הנוגע לאיבוד תוכנה, לנפילת המחשב. המחשבה על התחלה מחדש בסביבה עקרה ונטולת אישיות היא בהחלט מפחידה.

בעידן בו אנחנו כבר מזמן עובדים בקיצורים, יש יופי בהפרטת הפעולות הטכנולוגיות – בהמצאת קיצורים שהם לא הדיפולט של התוכנה. החזרה על פעולות מוכרות מייצרת אצלנו תחושה של נוחות, של ריכוז בעבודה עצמה ולא בכלים שמובילים אליה. כשיש כלי עבודה אישיים, הריכוז מאפשר להבדיל בין המלאכותי, הסטרילי לבין האישי, העקום (במובן הטוב של המילה). לעבוד באמצעות המחשב ולא מתוכו. האם יש דבר כזה?

המחשב מקבל פקודה למרכז את הלוגו לעמוד, אבל העין לא מסכימה – היא חייבת להזיז עוד קצת שמאלה – עד שיורגש איזון אמיתי, ידני. ברגעים של הזזת האובייקטים על פני הקנבס, מתרחשת התנתקות מופלאה: יציאה מתוך הפעולה הפיזית למקום שהוא אך ורק בתוך הראש. פתאום מגיעה הטעות המקרית – נס מופלא שמייצר הזדמנות – מעין קריאה ליציאה מהקווים. פעולת האנדו הכרחית לנו מכיוון שרק לאחר שהיינו במקומות האסורים, אפשר להתקדם לדבר החדש. כמו בשיטוט בעיר, הלכת בכיוון הלא נכון – אבל נתקלת בדרך במשהו שיקח אותך הלאה.

יש הרבה נועם במרובעות של החשיבה המחשבית. כבר כמה פעמים יצא לי לחלום בלילה על הזזת שכבות של מידע, על מחיקה ואנדו – תבניות החשיבה האלה פלשו לתת מודע שלי כי אימצתי אותן אצלי בראש כחלק מתהליך היצירה. זאת השירה היומיומית שלנו, המקום בו אנחנו מייצרים מציאות. אין ממש הסבר מדעי מדוע יש ימים בהם הפעולה הזאת של ריכוז עילאי מולידה יצירות מושלמות, ולעומת זאת יש ימים בהם היא סיזיפית וחלולה.

ללא ספק אנחנו מוזרים, המעצבים. הסדר שאנו מייצרים הוא בעיקר בראש שלנו – איזו הרמוניה דמיונית שמעניקה לנו הרבה נועם ושלווה במקום כמוס ולא נודע על ידי אחרים.

☼ עוד מאת נורית קוניאק ← אנטי-חומר במיתוג