חודש "חיה" באנטייטלד והגיע התור שלי, ה־6 בכל חודש. כמה מראשי הפרקים שהתרוצצו בראשי:
פולי, החיה שלי (עד לפני עשר שנים ובמשך 18 שנים).
יואבי שהיה אומר "שפן" בקול חמוד במיוחד, כל בוקר בדרך לגן עד שנפתרה תעלומת ה"שפן" (לפני כ־31 שנים).
שממית שמצאתי ובכיתי כי חשבתי שאיבדה את אמא שלה (לפני שמונה חודשים).
הגוזל הפצוע שייחלתי למצוא פעמיים בשבוע (לפני 28 שנים).
ואז היום, ממש עכשיו, הילד שלי קרא ואמר בקול עצוב "מצאתי לטאה קטנה מתה במרפסת" ונזכרתי שוב שהחיים זה כאן ועכשיו.
עינת, לבך מזכיר לי לב של מישהי שאני מכירה.
תהיתי עם הנושא הוא LIVING או ANIMAL וניסיתי לחשוב מה היית כותבת על שניהם. בסוף יצא גםוגם.
נזכרתי במנחה שפעם ככה הביא לי, חרדון ענק עם חור בראש. ובתערוכת אור וצל במוזיאון המדע, איפה שיש מעגל חרדונים/שממיות/לטאות מתות עם צל מרהיב ממש.
כאן ועכשיו וגם יחד ולחוד. הנשימה הזו. לנצור אותה ולא להתמוטט ממנה. להיות איתה ולא להתרסק.
מורן: אהבתי, עם הלב.
עידית: לא להתרסק ולא לשקוע… חיה באמת הולך לכל מקום אפשרי. חרדון אמיתי? איפה המעגל הזה ואיך אני לא מכירה אותו? תראי לי ביום ראשון.