ענת ספרן

לפני כמה חודשים צפיתי בכתבה על ארגון איסלאמיסטי קיצוני בשם דאע"ש. לא ידעתי עליהם יותר מדי אז, אבל הבנתי שמדובר בארגון של ג׳יהאדיסטים פאנטים שהולך וצובר תאוצה לא ממש רחוק מכאן. בכתבה פורסם הדו״ח השנתי שהוציא הארגון, ובו ממש כמו בדו״ח שנתי של כל חברה גדולה המעידה על הישגיה ורווחיה, מצוינים כל ההישגים ופעולות הטרור של הארגון.

מעבר לתוכן המזעזע מה שמיד תפס את עיני הוא העיצוב הגרפי המוקפד של הדו״ח. שימוש באינפוגרפיקה, פלטת צבעים בגווני חול המדבר, ריווחים ופונטים מושקעים. זה החריד אותי. כבר באותו רגע הבנתי שמדובר פה בארגון מסוג אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים. מי שעיצב את הדו״ח הזה שולט בכלי תקשורת ויזואליים ובתוכנות עדכניות. יש לו הבנה וידע בעיצוב עכשווי ומערבי. נזכרתי בדימויים המוכרים לנו כל כך, של פוסטרים של חמאס וחיזבאללה – בצבעוניות צעקנית ואין סוף בולדים לפונטים ואפקטי פוטושופ זולים. צילומים גרועים ועבודת קולאז׳ מוגזמת ומראה כללי שיש היכנו אותו בז׳רגון לא פוליטקלי קורקט בעליל ״ערבי״. ( יש לאמר שבמבצע האחרון ניכר שיפור מה).

ונחזור לדאע"ש, או יותר נכון לדגל שלהם. דגל שחור ועליו כיתוב בלבן בערבית ( אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא נביאו….). משהו בדגל הזה נראה לי כל כך מדויק, עכשווי אבל יחד עם זאת ניכרות בו השפעות הסטוריות ( הכתובת בעיגול כנראה בהשראת החותם של מוחמד). יש משהו ברעידות הקלות בפונטים, בטיפוגרפיה ובקונטרסט שנראה לי על גבול ההיפסטרי. מה גם שזה נראה נהדר על טישירט או כל מרצ׳נדייז אחר.

פתאום עלו לי בראש העבודות של פילפלד אהובי. השוואה מטורפת, אני יודעת אבל לדעתי מישהו שם מעריץ סמוי של פילפלד. ואם נשווה את הדגל השחור בעל הלוק המערבי לדגל הירוק-מזעזע-אין-סיכוי-שהצבע-הזה-מחמיא-למישהו והקליגרפיה המסורתית שעליו, נוכל להרגיש מיד שאצל החמאס מדובר בחשיבה אחרת לגמרי, מיושנת, מסורתית, ומאוד מזרחית.

משיחה שהיתה לי עם אדם שעובד כבר שנים במדינות המזרח־התיכון, ובעל הכרה מצוינת של כל הגורמים המעורבים בקונפליקטים באזור, הבנתי שדאע"ש עסוקים בעיקר בפרופגנדה, שהם מצליחים למלא כל ואקום שנקרה לדרכם (בדרך כלל ללא התנגדות אמיתית) ושהם יצרו לעצמם דימוי רומנטי שמאוד קוסם ללא מעט צעירים משכילים במערב שקצו בחיי המהגרים שלהם בפרברי אירופה. את הריקנות תמלא האידאולוגיה הדתית, את ההשפלה ותחושת הדיכוי ימלאו הכח והאלימות הבלתי נתפסת, את הגבריות המדולדלת תזקוף גאווה מחודשת ותחושת שייכות. הבנתי שהם בעצם מציעים לילד שחולם להיות פיראט להגשים את הפנטזיה שלו. נזכרתי בדגל הפיראטים השחור ובמרכזו גולגלת ושתי עצמות.

ויש המשך. לפני כמה ימים פורסם הסרט המחריד של עריפת הראש של העיתונאי האמריקאי. לא צפיתי בסרטון אבל בהיתי ארוכות בתמונה: על רקע המדבר, אדם מכוסה שחורים וסכין בידו, לצידו עומד על ברכיו אדם נוסף מגולח ראש בבגד כתום זוהר. שמיים כחולים. קומפוזיציה מאוזנת ופורנטלית. איזה פריים חזק. מוזר, נדמה לי שכבר ראיתי את התמונה הזאת פעם, אבל איפה? חפרתי בזכרוני והבנתי שבהסטוריה של הקולנוע והטלויזיה האמריקאית יש כל כך הרבה פריימים כאלה: זוכרים את סצנת הסיום של הסרט Seven? וסצנות מסוימות ב-Breaking Bad? ובטוח יש עוד כמה… והכתום הזה של בתי הכלא בארה״ב – כתום זה השחור החדש? תמיד אותו סיפור- צהריי היום, מדבר, מגולח ראש על ברכיו, כתום, שחור, סכינים/ אקדחים/ חרבות….

עכשיו כבר היה לי ברור שיש לנו עסק עם אנשי מקצוע רציניים שיודעים בדיוק איך לייצר דימוי תקשורתי חזק, ושמכירים היטב את תרבות המערב. לכן לא הופתעתי בכלל כשהתגלתה זהותו של האיש בשחור – זמר ראפ לונדוני שאפילו הוציא כמה קליפים, ובכלל בחור שתמונתו יכלה אולי להתנוסס על מסכי הטלויזיה רק בערוץ אמ־טי־וי ולא במהדורות החדשות.

אחרי שעלו במוחי כל המחשבות האלה, הבנתי משהו מאוד משמעותי על עיצוב דווקא (כי בהבנות פוליטיות מלחמתיות כבר קצה נפשי), על הכח שלו ועל המשמעות של מסרים שעיצוב מעביר כבר בעצם הוויותו. על המקום העצום וההשפעה שיש לו על החיים שלנו. לא שום דבר חדש, רק שהפעם זה הגיע אלי מזווית קצת מפתיעה.

הבנתי גם שאנחנו בבעיה קשה, כי עד כמה שהג׳יהאדיסטים מדאע"ש מכירים, מבינים ודוברים את שפת המערב והמנטליות שלו, כך המערב אנאלפאבת בהבנה ובקריאה של המנטליות של קבוצות איסלמיסטיות כמין אלה ושל המזרח התיכון בכלל.

כאילו שהייתי צריכה לעבור את כל הניתוח הזה רק כדי להגיע למסקנה שאנחנו בבעיה. נו, טוב.

☼ עוד מאת ענת ספרן ← להתעלף מיופי