הייתי בטוחה שסינדרום ירושלים הוא סינדרום העיר הכי מוזר שקיים, עד שנסעתי לטוקיו. אבל שם סיפרו לי על סינדרום פריז – סינדרום שתוקף יפנים (ובעיקר יפניות) המגיעים לביקור בפריז בפעם הראשונה, כשמול עיניהם עומד הדימוי הרומנטי על עיר האורות היפה בעולם. המפגש עם המציאות הפריזאית הכולל בעיקר הרבה רעש, זוהמה, חוסר אדיבות ותחושת חוסר בטחון – גורם לאותם יפנים לשקוע בדכאונות עמוקים (כל אחד מהמאפיינים שציינתי כרגע מתבטאים בצורה הפוכה לחלוטין ביפן). שגרירות יפן בפריז מתפעלת קו טלפון לתמיכה נפשית עבור הנפגעים לכל אורך היממה.
חשבתי שזה סינדרום העיר המוזר ביותר שקיים, אבל אז גיליתי את סינדרום סטנדל, המכונה לעיתים גם סינדרום פירנצה. מדובר בתופעה בה תיירים המגיעים לפירנצה בפעם הראשונה, לוקים בבחילות, סחרחורות, קשיי נשימה, התקפי חרדה ולעיתים אף איבוד הכרה, אל מול היופי והעושר האמנותי שבעיר. הם מתבוננים בציור של קראוג'יו, ופרט אחד בציור מצית גל של גודש רגשי שבעקבותיו הם מאבדים כל חוש כיוון ומציאות. הסינדרום הוגדר לראשונה ב־1979 על־ידי פסיכיאטרית איטלקיה בשם ד"ר מגריני, שזיהתה בקרב מטופליה בבית החולים בפירנצה מספר גדול של תיירים בעלי סימפטומים דומים. ד"ר מגריני קראה לסינדרום על שם הסופר הצרפתי סטנדל שכן נזכרה בתיאורי האקסטזה והתופעות הפיזיות אותן חווה בעת ביקורו הראשון בפירנצה ב־1817, כשעמד נפעם אל מול יצירות האמנות בבזיליקת סנטה קורצ'ה.
בכל חודש מאובחנים כשלושה או ארבעה תיירים, והשומרים באולמות האופיצי בפירנצה מודעים לתופעה ומיומנים לזהותה בקרב המבקרים. האיטלקים מחוסנים מפני הסינדרום באופן מולד, וגם בקרב התיירים היפנים לא אובחנו מקרים, כנראה בזכות האופי הפרגמטי שלהם שאינו מאפשר לחוויות רגשיות חזקות לחדור (או שזוהי הדרך בה הם חווים את האמנות – אך ורק דרך מסך המצלמה הדיגיטלית, כשהם אינם מתבוננים ישירות ולאורך זמן בעבודה עצמה). ד"ר מגריני מספרת שהחוויה אינה נתפסת תמיד כשלילית ובמקרים מסוימים, לאחר שהתאושש, הלוקה בסינדרום רואה בו חוויה מעשירה, בה הצליח לראות את יצירת האמנות בעין חדשה, ללמוד משהו על עצמו ועל העולם ולגלות באמנות את הצד התירפוטי שלה.
בתקופה בעלת סף הגירויים הגבוה בה אנחנו חיים, הרעיון בו אמנות יכולה להשפיע בעוצמה כזאת, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית ורגשית, נשמע לי מופרך וקסום כאחד. ככל שעובר הזמן, וככל שאנו רואים וחווים יותר אמנות – אנחנו מתרגשים ממנה פחות. אנחנו מעריכים אמנות טובה, יכולים להתפעל מאמן זה או אחר, ואפילו להתרגש קצת פה ושם אבל חוויות של התרגשות אמיתית, מערערת עולמות וחסרת גבולות, תוך אקסטזה של ממש אל מול יצירת אמנות ויופי גדול – הינן נדירות ונכחדות.
ואולי בסופו של דבר ד"ר מגריני טעתה והגזימה בכוחה של האמנות – התיירים באופיצי התעלפו בהשפעת חום יולי-אוגוסט האיטלקי (שכן רובם מגיעים בקיץ, לא?), ומההמתנה הממושכת בכניסה למוזיאון…
ומחשבה אחרונה רגע לפני הסוף – אם היה קיים סינדרום תל־אביב, מי היו לוקים בו ומאיזו סיבה?
בסינדרום תל אביב לוקים כל מיני אנשים שמגיעים לעיר ומתפעלים מבניניה המתפוררים. מייד הם נהיים סוכני נדל"ן בפוטנציה/מתווכים
מחשבה מקסימה, מרגש לדעת שאפשר להתרגש כל־כך מאמנות עד אובדן חושים.
אני חושב שלקיתי בסינדרום תל־אביב והוא קשור למגורים במרכז תל־אביב. זה כולל פארנויות ותחושת רדיפה מבעלי הבתים בהם גרתי. רגשות של פחד בכל פעם שצריך לחדש את החוזה—רק שבעל הבית לא יגרש/יעלה/יכפיל את השכירות. ובעיקר חרדה קשה בכל פעם ששכנים טובים החליטו לעזוב—התפללתי לכל האלוהימים שלא יגיעו במקומם שכנים רעשנים שעושים מסיבות על הגג ועם כלב שנובח כל הלילה. (יש חוק כזה בתל־אביב שכשכנים טובים עוזבים—במקומם יבואו תמיד שכנים מעצבנים, ולהיפך)
וכמובן שאי אפשר לגור בתל־אביב בלי שישפצו את כל הבתים מסביבך—בית אחר בית (מסיימים לשפץ דירה אחת ואז עוברים לדירה באה).
אפשר גם להכליל את מכת המקקים בסיפור הזה למרות שבקיץ אשתקד הם די נעלמו.
מחשבה נהדרת ומעוררת מחשבות אחרות – לאו דווקא לגבי תל-אביב.
אני חושב שמי שעוסק באמנות וכבר ראה דברים קיצוניים מבחינת חשיפה אישית/פוליטית/גופנית (ברדן, אברמוביץ, אורלן, דושן, אוקונצ'י, ניץ) כבר כהה ליכולת של ציורים בשמן על בד לעשות את העבודה לעומק. מכך נובעים כל מיני שערוריות ומתחים בין הקהל הרחב שרואה אמנות שמבחינתו הולכת הרבה יותר מדי רחוק – לבין העוסקים במלאכה (אני ביניהם) שכל דבר שהוא פחות מהשפרצות של דם כבר לא עושה להם את זה.
זו בעיה ששומה על האמנים לתת עליה יותר את הדעת.
ולגבי תל אביב: כשעברתי מירושלים לתל אביב – בעיצומה של האינתיפדה השניה – היתה לי תחושה פיזית ממש של קלות – כאילו הורדתי מגבי תיק כבד שכבר כל כך התרגלתי לשאתו ששכחתי שהוא על גבי. זה עבר אחרי שבועיים בערך.
איך נראה סינדרום ג'נין או סינדרום עזה? פתרונות אולי למאות התיירים על הספינות שבדרך.
נראה לי שהגורם העיקרי לסינדרומי המסעות הוא הדיסוננס שנוצר בעקבות הפער בין הציפיות למציאות. אני זוכרת למשל את מוזיאון ואן גוך כחוויה מאכזבת. חשיפת- היתר- עד- זרא של העבודות הפך אותן עבורי לאיקונים גרפיים ממש, לאבקת תרכיז שלא הצלחתי לערבב עם המים כדי להפוך חזרה לאמנות. אחרי זה (זה ועוד כמה…) הפסקתי לפקוד אייקוני תרבות השתדלתי לחפש חוויות חדשות שטרם נצרבו אצלי בתודעה. כלל האצבע הוא כזה- אם למדתי על העבודה בתולדות האמנות- היא שרופה עבורי. (בכלל- יצירות מוכרות במוזיאון זה כמו ללכת לבלוקבסטר לחפש סרט- גם לכם קורה שאתם לא מצליחים למצוא משהו חדש ומעניין, וכל מה שקופץ לכם מול העיניים זה הקופסאות של הסרטים שכבר ראיתם…?). המשך לכלל האצבע- אם קראתי על האתר בנשיונל ג'יאוגרפיק, או אם המגדל/ גשר/ אצטדיון מככב בסקיי-ליין ובפולקלור של העיר- אקנה גלויה שלו, אבל אשקיע את יום החופש שלי במקום אחר. שוק הפשפשים למשל. זה מקום שמגיעים אליו בלי ציפיות גדולות מדי.
נשמע לי יותר כמו חום יולי-אוגוסט שמשפיע… בכל אופן, עלי הוא משפיע :)