משמעות המילה פארטום (Partum) בלטינית היא "לידה" ובאנגלית משמעות המילה (To part) היא "פרידה". לידה היא מעבר מסיום ההריון לתחילת ההורות, וניתן להסתכל עליה משני הכיוונים האלה, זו של הסיום וזו של ההתחלה. גם בתהליך היצירה יש תוצר אשר נולד ומתחיל את חייו ברגע השקתו וחשיפתו ברבים, וגם כאן יש נקודת מפגש בין מה שמתחיל לזה שנגמר.
לידה של יצירה היא מאורע מרגש. פרי התכנון ותוצר הרעיונות הקודחים לובשים פתאום חיים, והשבילים שאותם סללנו נושאים לפתע אנשים. הם פוסעים לאיטם בוחנים את המסלולים שהועדנו להם, לפעמים תועים בנתיבים ללא מוצא, לעיתים חושפים שטחים שלא סללנו בקפידה. אך בעיקר הם מפיחים בה חיים. ואותם חיים שוקקים גורמים לנו לשכוח את אותם רגעים אינטימיים קסומים בהם ישבנו שעות על גבי שעות, התלבטנו בין כחול לבין סגול, בין קו ישר לקו עגול. כמו אם הרה שחשה את עוברה, כך יצירה הקורמת גידים בועטת בנו ומסתובבת בתוכנו ולא נותנת מנוח בלילות, והבעיטות האלה מזכירות לנו שאנחנו חיים ושיש בנו שפע, ונותנות לנו מרחב ליצור, ומאפשרות לברוא מקום.
ואז היא מגיחה החוצה לעולם, רקמה מדויקת ומלאכת מחשבת שכמותה, מישירה עיניה אל העולם, אשר מישיר עיניו אליה בחזרה, והיא נפרדת ושלמה. ושוב איננו חשים את אותם הבעיטות בתוכנו, ולעולם לא תהיה בינינו שוב כזו אינטימיות.
בכל אחד מהדברים אותם אנו יוצרים נותר משהו מתוכנו. הצלע שנלקחה מצלענו, מתוך הקישקעס של הקישקעס שלנו, נשארת שם ואנו למעשה מתרבים. כל לידה היא גם פרידה, נקודת מפגש של נתינה וקבלה, שבסופה אנו נותרים שלמים.
"הטאוֹ הוא הריק חסר השם,
הוא מולידם של ריבוא הדברים,
הנותן ולנצח אינו מתרוקן,
המקבל ולעולם אינו מתמלא.
זה אשר אינו מתקיים למען עצמו הוא השורד."לאו טסה, ספר הטאו.
בכל תהליך יצירתי קיימת נקודת פרידה בין יוצר ליצירה. בעיני הדבר המשמעותי ביותר שמקבלים מיצירה ששוחררה היא ההשפעה שלה על אנשים אחרים לאחר הפרידה הזו. היצירה מקבלת חיים משלה ממי שבא עימה במגע, שנותן לה את ההזדמנות לגעת בו חזרה.
דנה, הכתיבה שלך מופלאה.
מאיר, אני מסכים איתך לגבי המשמעות (לא יודע אם זה הדבר המשמעותי ביותר, אבל זה בטוח משמעותי) של ההשפעה של היצירה על אנשים אחרים. ואולי הייתי מוסיף – גם קבלת הפידבק מן האנשים על הפירוש שלהם את היצירה. נוצר, דרך היצירה, קשר בין היוצר לצופה – לעיתים קשר שהוא חיוני עבור היוצר. הרבה פעמים הצופה מבין את היצירה כל כך אחרת, אולי יותר לעומק מאשר היוצר. ואם לא הצופה – מי יגיד ליוצר את הפשר, או הפירוש החדש שנמצא ביצירה?
יחד עם זאת, אני חייב להגיד שהיה לי קשה לקרוא את מה שכתבת ישר אחרי הקריאה של דבריה של דנה. כי בעיני זו הייתה קפיצה, שדורשת זמן. הדברים של דנה גרמו לי לרצות להישאר זמן מה (אפילו יותר מרגע) בהם, רק בהם, בשתיקה. רק בפרידה הזאת, והלידה הזאת, עוד לפני כל הצופים ושאר האנושות.
תודה מאיר ואבנר.
בעקבות הערה (מוצדקת) של אבנר שיניתי את כותרת הפוסט מ"תהליך העיצוב" ל"תהליך היצירה" כי הדברים רלוונטים לכל יצירה באשר היא. באופן מעניין, ההכללה הזו גורמת גם לפוסט עצמו להיות יצירה ששוחררה והשפיעה הלאה.. אז זה אפילו נותן מימד נוסף, רטרוספקטיבי משהו. אני שמחה שהדברים שכתבתי מרגשים, וזה מרגש אותי היישר בחזרה.
אהבתי מאוד את מה שכתבת דנה,
ואני ממליץ לך לקרוא את הפוסט שלי בנוגע לרוחניות שביצירה, בלי קשר לניו אייג'..:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1478718
אהבתי.
כל יצירה נולדת פעמיים פעם בליבו של היוצר אותה ופעם בליבו של החווה אותה. ובכל פעם נולד משהו דומה אך לעולם לא זהה.
מה שויקטור כתב הזכיר לי את החווייה הסמי-זנית של צילום בפורמט אנלוגי. הרגע של הצילום (שאותו לא רואים דרך עינית המצלמה בשל עליית המראה, זן מדוייק) נדמה ונחווה כצילום מושלם. בנגטיב יורדים 5% מהדיוק אבל עדיין יש ריגוש בפוטנציאל. הקונטקט גורם להשלת 5% נוספים וה-proof-ים עוד 5%. הצילום עצמו לא רק נולד בכמה שלבים או כמה פעמים, הוא בדרך כלל מאבד את כל שכבות הפוטנציאל שלו.