בסוף כבר חיכיתי לשמוע בכי חזק ומתמשך של תינוק. במקומו הגיע לאוזני בכי עדין, שנפסק כעבור רגע קט. רק אז הבנתי שכל ספרי ההכנה ללידה, הקורסים והשיחות שהיו לי עם נשים שילדו לפני, לא הצליחו לתפוס את מקומן של סדרות הטלויזיה והסרטים האמריקאים שגרו אצלי בראש. כרגע חוויתי את תמצית הקיום על עצביו החשופים, ולהפתעתי גיליתי שבינו ובין סצינת הלידה של ריצ׳ל מחברים, אין דבר מן המשותף.
***
בוקר גשום אחד ישבתי בספריית האוניברסיטה, מעיינת בספרי טיפוגרפיה מאובקים. בין דפיו של ספר עב כרס הסוקר בלאקוניות היסטוריה של טיפוסי אות, הופתעתי לפגוש כפולה מצולמת בשחור לבן, שהציגה לראווה מיטה מכוסה בסדין הנושא את הכיתוב ״בית החולים הדסה״.
הפליאה שעורר בי התצלום, לא נבעה רק מהמפגש הלא צפוי עם דימוי מצולם בתוך ים של אותיות, או עם השפה העברית בספר לטיני, או עם הייצוג הישראלי במפגיע, אלא גם ואולי בעיקר, מנוכחותו של דבר מה אינטימי ומוכר כמו סדין של בית חולים, בליבו של ספר טיפוגרפיה חמור.
***
עד לא מזמן התבשרתי על לידות בעיקר באמצעות הודעת סמס. הודעה לאקונית, או מצחיקה, או נרגשת, שאורזת אירוע מטלטל בתוך כמה מילים, לידיעת החברים ואנשי הקשר בטלפון הנייד.
נדמה לי שבזמן האחרון מגיעות אלי פחות הודעות טקסט ויותר פוסטים מצולמים בחשבון הפייסבוק. האם והתינוק, נינוחים ורגועים, שוכבים על מיטת בית החולים זה לצד זה, או זה בזרועות זו. האם מביטה בתינוק או בצלם, מחייכת, רפויה. דבר לא מרמז על הסערה שפקדה אותה זמן קצר קודם לכן, ועל זו שעוד עתידה להתרחש. הדוגמה החוזרת של הסדין, עד לא מזמן פרט אינטימי כמעט, מסמנת את המקום (בית החולים) והזמן (קצת אחרי הלידה), מהווה עדות ונותנת תוקף לאותנטיות של המעמד.
לפעמים אני חושבת שבעבור משתמשי פיסבוק שלא נכחו בלידה מעולם, היא מצטיירת כאם ותינוק נינוחים על רקע דוגמה פרחונית, כפי שעבורי היא היתה בכי דרמטי ומתמשך של תינוק.
***
כיוון שהתרגלתי כבר לסדינים הפרחוניים, התצלומים של Ana Álvarez-Errecalde היכו אותי בתדהמה. היצוג הישיר של הרגעים שלאחר לידת ביתה נראה לי בוטה וקשוח, פורנוגרפי כמעט. ניסיתי לדמיין את הנסיבות בהן צולם הדימוי שאינו מסתיר דבר, ואת האופן בו התייצבה הצלמת-מצולמת באור הזרקורים ברגע שהסתיימה הלידה.
למרות הרתיעה המיידית, Álvarez-Errecalde מאתגרת אותי לחשוב על מערך הציפיות הקודם שלי לגבי לידה ואמהות. האם הוא היה שונה במשהו אם הפיד שלי היה משופע בתמונות שכאלה, ורק לעיתים רחוקות היה מבצבץ בו בדל סדין פרחוני?
תדהמה זה אנדרסטייטמנט… ונורא מעניין. מעורר מחשבה על הפורנוגרפיה והמציצנות של תצלומי הפוסט לידה ששולחים במייל ומעלים לרשתות החברתיות
תודה יובל.
טקסט מרגש. הרגת אותי עם האימג' של אנה.
תודה אביב, הרג גם אותי…
איך בכל תחום שאנחנו חווים בחיים אנחנו צריכים למצוא את עצמינו מגשרים על הפער התקשורתי הזה ועל כל מה ש״ידענו״. מחשבה מקסימה ומרגשת. תודה!
תודה טליה.
נדמה לי שלידה היא התרחשות שבה הפער הזה גדול במיוחד משתי סיבות עליהן אני יכולה לחשוב:
הראשונה – לידה מתרחשת בחדרי חדרים. בניגוד לחוויות אחרות שיש לנו הזדמנות לצפות בהן מהצד לפני שהן הופכות רלוונטיות עבורינו (כמו למשל נישואים או זיקנה), רובנו לא זוכים להיות עדים ללידה כל עוד איננו משתתפים בה כבוגרים, ולכן היצוגים אליהם אנחנו נחשפים מקבלים משקל גדול במיוחד בהבנייה של האופן בו אנו מדמיינים אותה. מהבחינה הזאת אפשר להשוות אותה לסקס, אבל נדמה לי שההבדל המרכזי הוא שעבור רוב ההורים המערביים לידה נשארת בגדר אירוע חד פעמי ויוצא דופן, והרושם העז שהוא מותיר לא נשטף בזרם חוויות דומות שהופכות לחלק בשגרת החיים. מהבחינה הזאת המפגש בין היצוג למציאות חריף יותר.
השניה – לידה היא האתר (הבריא) היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בחיים המודרניים, שבו החוויה הפיזית יכולה להשתלט כליל על התודעה, ולהדוף כל עמדה תרבותית נרכשת. הניגוד בין החוויה הפיזית הטוטאלית לייצוג התרבותי ממנו היא לרוב משוללת יוצר פער ענק. אני חושבת שהעבודה של אנה חזקה כל כך בגלל שהיא מאירה את ההיבט הפיזי, אלא שהיא מתיקה אותו מהלידה עצמה לרגע שאחרי, וזה כבר סיפור אחר בעצם.
ותודה על ההערה שגרמה לי לחשוב.
הדס, תודה, הפוסט שלך ריגש אותי. את מדברת על פערים שבעיני מייצגים בסיס תרבותי עמוק לתפישת הנשיות שלנו. משתפת שבלידה שלי לא היו סדינים בכלל. ילדתי את שני ילדי בלידת בית בתוך בריכה, במרכז הסלון. את הבן השני שלי ילדתי כשבבית נכחו גם אמא שלי ובתי הבכורה. לידה משפחתית. הבת שלי בטוחה שכל הנשים יולדות בבית בבריכה ואני חושבת שברור לה שככה גם היא תלד ביום מן הימים. סדינים פרחוניים זו מראה לתרבות אחת, שלטת ונוכחת, אבל אחת מיני רבות. חשוב לי לשתף שבהחלט אפשר גם אחרת.
תודה דנה. מעניין איך הפוסט הזה היה נראה אם הוא היה נכתב ע״י הבת שלך…
תודה הדס, נוגע לליבי באופן כללי וגם כמי שהיתה שם לפני חודש וחצי (הנה דבר בעניין http://untitled.org.il/?p=17510 ). אני חייבת להגיד שזה בלתי נתפש עכשיו , כשעדיין הפרספקטיבה קטנה מאד, כשם שיש דברים שגם במרחק של עשר שנים אני לא מצליחה להבין. הטוטאליות הזו בין חיים למוות נדירה וגם הפער העצום בין להיות בגשמי וברוחני באותה עת. נדמה לי כרגע שאם אראה את התצלום שאת מדברת עליו מהדסה עין-כרם אתרגש ממנו יותר מאשר אותם צילומי פייסבוק, פוסט לידה. רובם אכן אומרים פחות מאשר מיטת בית חולים בסדין פרחוני, ועדיין כשזה אישי זה אחרת. הצילום שלי מלפני עשר שנים ויותר, יושבת בפנים חיוורות מפלאש, פלואורסצנט ו26 שעות של סבל, על המיטה באותה הדסה עין כרם, אוחזת בחבילה שבתוכה תינוק הוא אחד הצילומים המסעירים ביותר בחיי.
תודה עינת, הגבתי לפוסט היפה שלך בביתו…
כל השיחה שמתגלגלת כאן מעמתת אותי עם הבנה שלידה, מאורע כל כך שכיח וכל כך חזק, זוכה ליצוג כל כך מצומצם (הן כמותית והן מבחינת מגוון אופני הביטוי). איפה שלא תסתכלי – שירי אהבה, ציורים של נשים, מחזות על מוות, והנה אשה אחרי לידה שצצה בפיד שלי היתה עניין כל כך יוצא דופן, שלא יכולתי שלא להתייחס.
הי הדס תודה על מה שכתבת גם בבית האחר. את צודקת בעניין היצוג המצומצם, הפער הזה מדהים. כבר כמה שנים שאני שמה לב שיש מעט נשים אמניות אמהות ועוד פחות מזה כאלו עם יותר מילד אחד. אני חושבת שהלידה זוכה ליצוג כה קטן מכמה סיבות, ברובן אני מכלילה אבל זה מה שעלה בדעתי: אחת מפני שכמעט בלתי אפשרי לשרוד כלכלית ולתמרן את הזמנים ולהיות בשני העולמות – אמנת ואמהות בצורה מלאה, סיבה אחרת: הפער בין מה שאנשים חושבים על לידה ובין מה שהיא בפועל מקשה על דרכי היצוג אותה. גם האמא המחייכת הרטובה מדם אינה מייצגת את מה שקןורה שם, זה יצוג יפה מדי, עדיין סטרילי מעצם היותו צילום, מואר היטב, עם רקע לבן. ועוד סיבה היא, שמי שלא ילד/ה מגלה עניין כה קלוש בזה שגם היצוגים הקיימים לא זוכים בתהודה, עניין ותפוצה רחבים במיוחד. הדרך ארוכה ומלאה מהמורות…
כשראיתי את הקישור לתמונה של Ana Álvarez הזכרת לי שלאחר הלידה של בתי הבכורה לקחתי את השלייה הנחתי אותה על נייר בריסטול לבן וצילמתי אותה. הרגשתי שאני אוחזת במח מדמם (זה נשמע דוחה אבל הסקרנות שלי חזקה מכל) . התמונות נראו מושפעות מהציורים של משה גרשוני. היה תהליך מרגש ופרטי, לאחר מכן עיצבתי הזמנה להולדת בתי מעולם לא שלחתי אותה.
הדס, תודה על פוסט חזק ביותר, שגרר הערות מדוייקות מאד בעיקר מנשים שילדו. כגבר שטרם עמד בפני לידה, מלבד זו בה נולדתי, אני חושב שהאמירה של עינת "שמי שלא ילד/ה מגלה עניין כה קלוש" היא המעטה גדולה.
הרי לא יתכן שלא נהיה כולנו מלאי חרדה באשר לעניין, כל אחת ואחד מסיבותיה/ו.
חבר טוב שלי, אב לשלושה, טוען שישנו קשר של שתיקה לאו דווקא בקשר ללידה, אלא בעיקר באשר לקשיים בחצי השנה הראשונה של גידול ילד, בדגש על עניין חוסר השינה. אני די השתכנעתי. לרבים מחברי כבר יש ילדים, ואולי משום כך זכיתי יותר לשמוע על איך הדברים עובדים (מטבע הדברים פחות על לידות, אם כי גם לא מעט). אבל הוא, שהפך לאב יחסית מוקדם ביחס לשכבת הגיל שלנו, ככה"נ לא שמע כמעט על כמה הולך להיות לו ולבת זוגו קשה, כמה השינה הולכת להיות מופרעת, כמה תדיר ירצה התינוק לינוק, כמה זמן יכול לקחת להרדים, וכו'. במקרה אחר, מכרה שלי נתקלה בקשיים רבים בתחילת הנקה, בעיקר משום שלא ידעה כמה לא טריוואילי זה יכול להיות.
אותו חבר מניח שקשר השתיקה הזה אינו מקרי, אלא מתקיים על מנת שלא לעכב אף אחד בחברה שכל כך מקדשת את הילודה. לגבי זה אני כבר לא יודע, אבל זה לא נשמע לי מופרך.
באשר לחוסר בייצוג חזותי של הלידה, מעניינות השערוריות שאינן פוסקות כבר כמעט מאה וחמישים שנה סביב "מקור העולם" של קורבה. לפי חוקר המקדיש את מירב זמנו לתמונה, לא ברור שקורבה אכן נתן לה את שמה. אך בין אם נתן או לא נתן, היראה שיצירה זו מעוררת יכולה אולי ללמד אותנו משהו על כמה קשה לאנשים הייצוג של איבר המין הנשי האמיתי, הבסיסי, הפשוט, כפי שהוא – הן במצב סגור בו הוא יכול לקבל אליו, ואולי באותה מידה במצב פתוח עד הקצה, ברגע בו הוא פולט מתוכו חיים.
הנה אחת השערוריות האחרונות סביב הציור: https://www.youtube.com/watch?v=YsBTEns8WSA