ימים אחדים, לקראת כתיבתו של מדור זה, היה ראשי עסוק בעכשיו, והנה אתמול, בשל בדיקה שעברתי בשלום, הורדמתי ל־40 דקות. 40 דקות שאין בהן, או לא היתה בהן, ולו נימה ולו סדק ולו צוהר לתחושה של עכשיו. את מבקשת מהרופא לא לגמרי להירדם – כדי לעקוב אחר הבדיקה, הרופא משיב "למה לך"? ואת מתעוררת כעבור 40 דקות, כשחברתך לצדך, מלטפת לך את כף היד.
ובדרך לבדיקה שוחחנו על עכשיו והזכרתי מתוך מקורות שקראתי את "ועכשיו יאבד" – שהוא המקום המתועד הראשון להופעתה של המילה עכשיו בעברית: במגילות מדבר יהודה, במגילה המכונה "סיפורי התורה", לצד סיפור עקידת יצחק, מתוארים המלאכים הצופים בעקדה. מלאכי הקודש בוכים ואילו השדים, מלאכי המשטמה, צוהלים ואומרים "ועכשיו יאבד". וסמדר אמרה שיש בו בצירוף הזה כל הזמנים: את ו"ו החיבור שאנחנו אוהבות, שמחברת את הנחשב ואת הנעשה ואת הנאמר לעבר; את העכשיו, ואת העתיד של ימות.
הופעות אחרות של עכשיו נמצאות במשנה, וביניהן אציין את זו שב"מסכת כלים" העוסקת בענייני טומאה וטהרה, שם כתוב על שרץ שנמצא מתחת לתנור שהוא "חי נפל ועכשיו מת". ושוב – מופיעה עכשיו לצד מוות. וחשבתי שזה עניין לחשוב עליו: שעכשיו מופיעה לצד חיסולה. הנה היא והנה אינה. (והנה היא נטייה של הווה שמנסה גם הוא להצביע על איזו עכשיוויות בלתי נתפשת, מסתורית, אבודה).
במקרא, המילה עכשיו אינה מופיעה; מופיעה כעת; והכי אני אוהבת את כעת בהופעתה זו: "שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה-בן לשרה אשתך". [בראשית יח י] – ומכאן אני למדה עד כמה כעת שונה מעכשיו, ושלכעת יש עתיד, כלומר חיים, שאין לעכשיו. ומכאן אנו למדים שמילים נרדפות חופפות רק בחלקן או רק בחלק מהזמן.
והרופא הרדים אותי ואין לי זרזיף של זכר ממה שעבר עלי באותן 40 דקות, כאילו לא עבר. ה"למה לך?" שלו היו כמו פירוק המילה עכשיו לעכ-שיו שאנחנו לפעמים אומרים, כדי להכתיב את הרגע, ולרגע לעכב את בואו. ולא נותר לי אלא לצטט, מופע אחר של עכשיו מן המשנה, במסכת אבות: "וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתיי". ולומר תודה
אפשרות התגובות חסומה.