רציתי לצלם לגליון בנושא "טרנד" את קוביית השוקולד שהילד הקטן שלי השאיר ("שוקולד לבן" למרות שהוא צהבהב). לא הכרתי את המילה "טרנד" כש"טרנד" השוקולד הלבן חלף והכה את כולנו, לטוב ולרע. למעשה הכרתי את המילים "באופנה" ו"במודה" (גברת אחת באוטובוס שראתה אותי עם לאק צהוב שאלה אם זה במודה). הקוביה היתה המרכזית בטבלת השוקולד ועליה תבליט של פרה. הוא נגס ביס והשתעמם מזה והתחיל לחרוץ בה עם סכין. הוא חרץ איקס גדול על הפרה בלי להכיר את משמעותו הפוסלת של איקס.
כשחשבתי לצלם אותה ידעתי שהפעם אני לא כותבת מילה ליד כי אין צורך. השוקולד הלבן מעלה בכולנו היזכרות בפגישה הראשונה עמו, אותו תוצר מוזר ומסנוור של מהנדסי המזון. הפרה שבטנה מחורצת באיקס גדול אומרת בשתיקה את תעשיית החלב, את תעשיית הבשר, את ה"טרנד" הטבעוני. הביס הנגוס אומר שמישהו התחיל ולמרות המתיקות הממכרת בחר לעצור.
הנחתי את השוקולד והתלבטתי איך לצלם ומאחר והאור לא מצא חן בעיני וכשמונה-עשר דברים אחרים טרדו את מנוחתי פרשתי לעיסוקיי וביקשתי מהמבוגר האחראי שבבית לא לזרוק את הקוביה שנותרה במקרר.
בבוקר שאחרי ניגשתי למקרר ופתחתי את הדלת, באותו הרגע שכחתי למה ניגשתי לשם. הכנתי לי כוס תה והמשכתי הלאה. חזרתי אל התה מאוחר מדי והוא היה קר ולא ראוי, אבל שמתי לב שהמצלמה נמצאת ליד המקרר. שוב פתחתי את דלתו והרהרתי למה אני מתבוננת פנימה. מה אני מחפשת ופתאום שמתי לב שהקוביה אינה. איננה. חקירה קלה העלתה שמישהו קטן מצא ובחר בה שוב. שקלתי לצלם את הבטן שלו ולספר על תוכנה, שקלתי לשחזר את המהלך ובדרך למכולת הבנתי שהרגע המכריע לצילום הזה חלף וששחזור קובית הפרה הנגוסה יראה כמו ש"קאבר" לשיר טוב נשמע: עד כמה שזה "טרנדי" כמעט תמיד ה"קאבר" נמצא ליד. בשכבה התחתונה של המוח אנחנו מריצים את המקור וכל הזמן משווים, אמנם זה עניין נתעב אך טרם נפטרתי מההרגל.
ה"מודה" העכשווית במטבח שלנו היא לשים פרחים לבנים בצבעי מאכל ולראות מה קורה, אמנם בנתיים כלום לא התרחש אבל צילמתי את ההמתנה, את ההשתקפות של הפרח הלבן שנבל, טרם הפיכתו לצהבהב.
ועל זה מאמר "לא היה ולא נברא" בחיי!
איזה יופי של פוסט.
אמרת יפה את מה שיש לי נגד שוקולד לבן ונגד סמל הפרה המעצבן וסיפרת סיפור מקסים על בית ואמנות.