רוב המעצבים הגרפיים שאני מכיר, ואני ביניהם, בחרו בתחום בעקבות גורמים רבים שמצטלבים, ביניהם אהבה לאמנות וצבע, התרגשות משפה ואותיות, נטייה לקיטלוג ולסידור ודימיון מפותח.
תמיד קשה לשים את האצבע על ארוע או תחנה ספציפית משמעותית יותר מאחרות, אך לפעמים זה קורה, רגע של הבנה, של הארה, שיכול להחזיר אחורה בזמן ולגרום לאדם להבין למה בחר בעיצוב. לשמחתי, רגע כזה התרחש אצלי השבוע, כשבתי קיבלה במתנה די.וי.די של "ריצ' רץ'" מתוכניות הטלוויזיה החינוכית. לפתע זה היכה בי "מועדון החתול שמיל"! בפתיח נראים החתול שמיל (נתן דטנר) מכין ,תולה, מדביק ומניף כרזות צבעוניות בעזרתם של חבורת ילדי השכונה, כל זאת לצלילי שיר שלעולם לא אשכח את מילותיו ומנגינתו.
אני רגיל לתפיסה שהתרבות הויזאלית בישראל היתה דלה ובסיסית, ללא העושר העיצובי והטיפוגרפי של עמיתינו באירופה ובארצות הברית, ולא פעם זה מביא לרגשי נחיתות. אך השבוע שמחתי לגלות שקביעה זו היא מוגזמת. בישראל יש צבעים חזקים כמו שאין באף מקום אחר, צבעים שגורמים לנו לחשוב אחרת, לעצב אחרת. הפתיח המקסים הזה מכיל ערכים עיצוביים שאני מוצא רלוונטיים ביותר: העברת מסר ברור ופשוט, מינימליזם טיפוגרפי, הומור, שימוש נפלא בשני צבעים ושיתוף פעולה.
לכן כל כך שמחתי והתרגשתי לצפות שוב באנקדוטה חזותית ישראלית מקורית מהילדות שלי, שגרמה לי להבין שבוודאי יש עוד כמותה. כנראה שאיפהשהו בתוכי נמצא ילד שתולה כרזה של מועדון החתול שמיל.
עוד יבוא היום בו נשב וננסה להבין באיזה שלב פנינו בפניה הלא נכונה במדינה הקטנה שלנו, כי אכן היה פה פעם עיצוב נכון, מקומי ועשוי טוב, עיצוב שדיבר אל העם שלו בכבוד ולא בזלזול בוהק של אפקטים וחסויות של חברות סלולר.
לא הכל היה מושלם, אבל הייתה תשתית טובה. וכן ילדים לא היו צריכים פרה שתקרוץ להם מעטיפת השוקולד ותעשה דברים "מגניבים" אלא פשוט שוקולד שאמר "שוקולד" וזהו.
איזה יופי
אדיר!
נדב, אני עדיין נפעם מהכרזה שקופצת לבד לקיר…