קעקוע של עץ כלשהו
אני: "גם עץ של גולני?"
הוא: "כן, הם ילדים גדולים, הם יקבעו מה הם רוצים על הגוף של עצמם."
זה הוא ציטוט מעורפל מתוך שיחה שהתקיימה בסביבות 1997 ביני לבין אמן קעקועים בקריית שמונה כשדפדפנו באלבומי הדוגמאות לקעקועים בסטודיו שלו. באותה תקופה גרתי בקיבוץ יפתח ועשיתי אצלו חלטורות ברישום של דוגמאות לקעקועים. הרבה חיילים היו עוברים באותה תקופה דרך הסטודיו שלו בדרך ללבנון וחלקם בחרו לענוד את סמליהם הצבאיים גם מתחת למדים. כמי שכבר אז מיליטריזם לא ממש הדליק אותו ממש ממש, היה לי די ברור שהקליינטורה הזו שלו לא מאוד מושכת אותי. אבל קעקועים באופן כללי? זה היה סבבה מבחינתי, לכל האקט תמיד היה איזה ניחוח של תרבות נגד, יש גם קעקועים מאוד אסטתיים וכמי שעוסק בדימויים זה תמיד מעניין לראות עם מה אנשים מזדהים מספיק כדי להפוך לחלק מעצמם.
אבל זה לא באמת ככה.
קעקועים הם למעשה אקט מאוד עצוב. אותה הצמדה של גוף לדימוי שהיא מאין אקט הכרזה של אינדיווידואליזם, אותה הצהרה של "כזה אני!" אינה מבינה את ה"כזה" ואינה מבינה את ה"אני".
ראשית לגבי ה"אני", על אף התדמית המורדת שלהם, אין דבר יותר שמרני מקעקוע שכן בבסיסו הוא מבקש לאמר: "כזה אני היום וכזה תמיד אהיה". מתחת לתעוזה שבאקט הבלתי הפיך, מסתתרת הכניעה להצהרה על זהות אחת מקובעת וסטטית מעתה ועד עולם. אנשים משתנים, קעקועים לא משתנים. אקט ההצמדה כמוהו כסינדול הזהות לרגע אחד.
אבל לא די ב"אני". מה לגבי ה"כזה"? קעקוע של דימוי יוצא מתוך נקודת הנחה שהזהות שלי תמיד תשמח לייצג את עצמה דרך אותו הדימוי. קעקועים אולי אינם משתנים, אבל דימויים כן. מה אם אותו סימן אינסוף מקסים שמעטר לך את העורף יוכרז מחר כהלוגו החדש של בנק טפחות*? מה אם אותו סמל גרפי של שמש יפהפיה שמקיף לך את הפופיק יהפוך מחר לסמל של חברת נפט מזהמת*? מה אם יתגלה שאותו קומיקסאי נערץ שאחד הפאנלים המדהימים שלו מקועקע לך על הכתף* הוא פרנואיד שונא זרים ותאב מלחמה*? ומה אם אותו סמל חבצלת דקורטיבי שקיעקעת מתחת לאמה ופעם אמר לך כ"כ הרבה, מזוהה ע"י אחרים במקרה הטוב כסמל מלוכה אימפריאליסטי* ובמקרה הרע כתג שצופיפניקים מוסיפים למדים בכיתה ה'*?
זהות היא דבר דינמי, בין אם היא זהותו של אדם ובין אם היא זהותו של דימוי. בואו נזהר מלקעקע את שתיהן במקום.
☼ עוד מאת מושון זר אביב ← "הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד!"
בסה"כ הפרשנות שלך מאוד אישית ומכלילה. אתה מניח שאנשים מקעקעים מגחמה או בחוסר שיקול דעת. נכון שזה קיים, אך אז זו הבעיה של אותו אתם והוא צריך להתמודד איתה. יש גם אנשים שמשקיעים הרבה בהחלטה של מה לקעקע ואיפה. במקרים כאלו אפשר לומר שיש להם אומץ לומר זה מה שאני מרגיש וזה מייצג חלק ממני, זה לא הלוגו שלי אבל זו כן חלק מהאישיות שלי, ואני לא בורח ממנה ולא מתכחש לה. לאחר שעוברות השנים ואופי משתנה המשמעות של הקעקוע משתנה. כל מה שעשיתי וחווית הוא חלק מהאישיות שלך, וגם אם היא משתנה היא מבוססת על אותם אירועים. בניגוד לעולם הדיגיטאלי שבו הכל אוויר, נדיף, מחיק ופיקטיבי, יש משהוא אמיץ בקבוע, בגלוי ובבלתי ניתן להכחשה.
אני לא אומר שאתה טועה, אני אומר שאתה טועה לגבי חלק מהאנשים.
מושון, הייתי צריך אותך בגיל 17. כתוב נפלא ומסכים עם כל מילה.
אנשים מתקעקעים מכל מיני סיבות – הסיבות שכתבת כאן אולי מתייחסות לבנות 17 שטיילו בהודו וקעקעו עיניים על הגב התחתון, אך הן ממש לא סיבה להכללה.
בשלב מסוים אנשים מגיעים לשלב שבו הם שלמים עם עצמם וגאים להגיד "זה אני". הם אכן משתנים, וקעקועים שנשארים איתם מזכירים להם מי הם היו – לטובה או לרעה.
לדעתי, מי שמחזיק בדעה שלך אלו אנשים שלעולם לא יהיו בטוחים בעצמם מספיק כדי "להתחייב" לעצמם.
ומה אכפת לי עם מה מזוהה הספינה שקעקעתי על היד? לא עשיתי את זה בשביל הסביבה – אלא בשביל עצמי.
אני גם נושאת קעקוע מגיל 18, שאולי לא הייתי בוחרת לצייר על עצמי היום, אבל אני רואה את זה כתזכורת למי שהייתי. לא מתכחשת לעבר שלי, גם אם זה נראה פחות "מגניב" היום. מה אנחנו היום אם לא סך כל מה שהיינו?
כדורבנות.
אני מאוד מעריך אנשים ששלמים עם עברם. גם אני שלם עם העבר שלי ואני אפילו בסדר עם הקעקוע שלי. אבל למזלי בחרתי מיקום מוסתר וגודל קטן כך שלא כפיתי על עצמי לנצח להבחן חיצונית קודם כל ע"פ התשוקות החזותיות שלי בגיל 18.
קטרין טוענת ש"מי שמחזיק בדעה שלך אלו אנשים שלעולם לא יהיו בטוחים בעצמם מספיק כדי "להתחייב" לעצמם", אני מסכים איתך, רק שאת אותה התחייבות חזותית לעצמי בדמות הקעקוע אני רואה כנטייה שמרנית משהו, מעין מחשבה שהזהות שלי סיימה להתפתח ואפשר לסגור ולחתום את זה כאן ועכשיו.
had leave the house of self-importance
To doodle my first tattoo
To realize a tattoo is no more permanent
Than I am,
ani difranco
http://www.youtube.com/watch?v=TrUQqSAvr30&playnext=1&list=PLC4F752BD2CE7B28A&feature=results_video
חייבת להגיד שהמחשבה הזו מקוממת מאוד.
כשלת בהבנת סיבות שונות לקיעקוע הגוף. ההצהרה "כזה אני" אינה תקפה לגבי מתקעקעים. הצהרה יותר מדוייקת, למרות שלא תמיד תקפה היא "כזה הייתי", או "ככה חשבתי".
וגם לעיתים – אסטטיקה היא הסיבה היחידה לקיעקוע. הגוף הוא קנווס נפלא למחוות יצירתיות, כמו כל מצע אחר.
נכון אמרת שזהות היא דבר דינמי, אך כשלת להבין שכך הוא גם קעקוע. הוא יכול לתאר את הזמן שעבר מאז אותה "מחשבה", הוא יכול לתאר את הלך הרוח של אותה תקופה – לא רק של אותו אדם. הוא יכול להתכסות במחשבה אחרת, או להעלם בתוך בליל מחשבות חדשות.
ממליצה בחום להכנס מידי פעם לבלוג "טבולה ראסה". http://tabularasa.haoneg.com/
הסיפורים שמאחורי הקעקועים אולי ישנו את דעתך.
סמדר, לא התכוונתי להעליב. לקומם אני מסכים, אם זה בקטע טוב.
אני מבין את העניין של "ככה חשבתי" אבל החלק העיקרי של המחשבה שלי עסק בזה שלא רק ה"אני" אינו קבוע אלה גם ה"כזה" משתנה. אם סמלים ודימויים הם דבר דינמי בפני עצמו הרלוונטיות של הקעקוע הופכת למאוד קצרת טווח כיוון שהיא מצמידה שני אלמנטים דינמיים (זהות ודימוי) אחד לשני בצורה שהיא ברובה בלתי הפיכה. נכון שאפשר לכסות ואפשר גם לעשות ניתוח להסרה, אבל אלה אפשרויות בלתי רצויות אשר מנוגדות לאופיו של הקעקוע ולהתחייבות הזאת של "לנצח".
ותודה על הלינק, מאוד מעניין. לא שינה את דעתי, גם לא שינה את דעתה של הבלוגרית עצמה…
(;
אני בהחלט מסכימה שהמשמעות של הדימוי יכולה להשתמנות – אבל זה לא בהכרח דבר רע. הרצון לכפות על אופי הקעקוע את הרעיון הרומנטי של האל-זמניות לא תקף לגבי הרבה מתקעקעים.
המון משתנה עם הזמן, כולל מחשבות, משמעות הדימויים, והאישיות שלך – אבל זה לא בהכרח אומר שהקעקוע צריך לעקוב אחריהם. הוא יכול להיות שם כפיסת היסטוריה, הוא יכול להתכסות בקעקוע חדש (ויש רבים כאלה – זה חלק מהתהליך וחלק מהחוויה של ההתקעקעות – האישיות משתנה וכך גם תוואי הגוף).
ואסכם במשפט מתוך הבלוג (שבעצם מסכם למה הדיון לעולם לא ייפתר):
"אין לי דרך לפתור את הכישוף שהדיו על העור מפעיל עליי".
:-)
:)
זה מזכיר לי את השלט בסטודיו של הקעקועים בו התקעקעתי בגיל 18:
"The only danger in tattooing is… addiction"
זה לגמרי נכון ;-)