במלחמה האחרונה, דובר שוב ושוב על "תמונת הנצחון" ועל המאבק בין שני הצדדים מי ישיג לו תמונה שכזאת ראשון. היה ברור שברגע שהיא תושג, תוכרע המערכה והכל יסתיים (עד לפעם הבאה).
בשבת ראיתי בערוץ שמונה את הפרק בסדרה גיבורי תרבות שהוקדש לאלכס ליבק. הוא מדבר על צלמי העיתונות הגדולים, צלמי המלחמות, ועל כך שבניגוד אליהם הוא צלם של רגעים שוליים ויומיומיים, כלל לא הירואיים.
חשבתי על כל צילומי המלחמות, על האסתטיקה של מלחמה ואסונות בכלל. על רוברט קאפה שהיה עם כוחות בעלות הברית בנורמנדי, צילם את הרגע ההיסטורי של הפלישה, בידיעה שסביר להניח שאלו התמונות היחידות מהאירוע הזה. נזכרתי איך מתוך כל התמונות שהוא צילם רק בודדות שרדו כי תחת לחץ הזמן להספיק לפתח את הפילם ולהדפיס את התמונות בעמוד הראשון של העיתון, האסיסטנט במעבדה הגביר את הטמפרטורה לייבוש הסרטים ושרף אותם. קאפה דווקא לא כעס, הוא הבין שברגע זה התמונות מקבלות רובד נוסף של חשיבות. אותו אסיסטנט דרך אגב, הפך לצלם מלחמות בעצמו ומת במהלך עבודתו במלחמת ויאטנם. אני לא בטוחה אם הפרטים של הסיפור הזה אכן קרו כך במציאות או שזה עיוות של זכרון שיש לי ממנו. בכל אופן, פתאום חשבתי שזה נורא מוזר שיש "צלמי מלחמות" אבל אין "צלמי שלום". הרי זה די ברור איך נראית "תמונת נצחון" (הרס, פצועים, כאב) אבל איך נראית תמונת שלום? ולא, יונה עם עלה של זית זאת לא תמונת שלום, יותר בכיוון של לוגו לטחינה או משהו.
בסוף הפרק על ליבק, אורי סיוון הבמאי, מבחין שרק כשהוא נמצא בלב ים ליבק לא מצלם. כשהוא מציין זאת בפניו, יש לליבק בעיניים מבט של התרגשות, והבנה, וקצת הפתעה, וכשראיתי אותו, הלב שלי רעד קצת.
פתחתי גוגל וחיפשתי "צלם שלום". אולי יש ז'אנר כזה והוא פשוט יותר צנוע וחבוי. בתוצאות הופיע רק הצלם שלום שמצלם גם חתונות וגם בר מצוות. סגרתי את העמוד מאוכזבת, תוך כדי תחושת זלזול בצלמי חתונות באשר הם, כפי שנהוג במחוזיתינו האינטלקטואליים. אבל מיד חזרתי בי, וחשבתי שאולי זאת התשובה האמיתית, כי מה בעצם יצלם "צלם שלום" אם לא חתונות ובר מצוות?
עכשיו זה ברור לי לגמרי ובעיני רוחי אני רואה את התערוכה הבאה של וורלד פרס פוטו אשר מוצגים בה רק צילומים של חתונות ומסיבות משפחתיות מרחבי העולם. מנהיגי מדינות ישאפו להשיג את תמונת החתונה השמחה והזוהרת ביותר, העיתונים ואתרי החדשות יפתחו את המהדורות בקטעי וידאו של אנשים צוהלים, כתבי החוץ יספרו על חתונה עליזה במיוחד שנערכה בכפר קטן ברומניה או אוזבקיסטן, ולכולם לא יהיה עוד ספק שהשלום כבר כאן (או לפחות ששלום הצלם הפך לאיש מאוד עשיר).
זה הזכיר לי את סצנת החתונה בעג'מי. עצוב.
תודה ענת על המבט והמפתיע והאופטימי, מקסים.
לחיצת היד בקמפ דיויד
הדחיפות של ברק את עראפת (טוב, אולי זאת תמונת נצחון)
תותחים יורים בגבול ירדן
היה קשה לדלות אותן מהזכרון…
זה קצת מזכיר לי את הנסיון מדי פעם להוציא עיתון שיש בו רק חדשות טובות.
ועם ובלי קשר – חתונות ובר מצוות? נראה לי קצת – לא רוצה להגיד עצוב אבל אין לי מילה אחרת כרגע אז אני אגיד עצוב – שזה מה שמסמל שמחה. אני אסתכן בלהיות לא פופולארי אבל נראה לי שאפשר לחשוב על אירועים ודימויים פחות נדושים כדי לבטא שמחה אמיתית מאשר חתונה שכפי שאנחנו יודעים חלק גדול ממי שמתחתן לא מחזיק מעמד אחרי איקס שנים.
הי יובל (לאן נעלמת?), נראה לי שקצת פספסת אותי – לא חיפשתי את האירוע המשמח ביותר, אלא את הדימוי המצולם שהוא הכי לא צילום מלחמה. חשבתי שאם יש צלמי מלחמות אבל לא צלמי שלום, ויש צלמי חתונות אבל לא צלמי גירושין (או לוויות), אז כנראה שהם עומדים בשתי קצוות הסקאלה. צלם המלחמה מתאמץ ומחפש את הרגע הכי קשה וכואב וזוכה על זה בפרס פוליצר כשזה מצליח. צלם חתונות מתאמץ למצוא את הרגע בו האנשים נראים הכי שמחים ומאושרים ובסוף מקבל צ׳ק, וכשמצליח לו גם המלצה לזוג הבא. מה שכן, כל מה שקורה לפני ואחרי הקליק לא ממש משנה לשניהם…
הי בחזרה (יותר מדי פגישות ופרויקטים בפחות מדי זמן). אני לא חושב שפספתי, הבנתי לגמרי שחיפשת את הדימוי המצולם שהוא לא צילום מלחמה. ולזה בדיוק הכוונה – כמי שלא מאמין במוסד הזה, הייתי שמח אם הדימוי הכי מצולם שהוא לא מלחמה היא אחר. חתולים נגיד… (ובקרוב נקבע משהו)
טוב יובל, שלפת את קלף החתולים ושום דבר לא יכול להתחרות בזה מבחינתי. הכי טוב יהיה תמונות של חתונות של חתולים… (ואולי נתראה מחר בירושלים).
היי ענת,
בגלל שמזמן לא נפגשנו במדיה אחרת (ראיתי אותך לשנייה בהשקה של אובג'קט אבל לא הספקתי להגיד שלום) אז זו הזדמנות להגיד שהייתה פצ'ה ממש טובה.
לגבי דימוי השלום – אני חושב ששלום זה מושג שמבוסס על שלילת מושג המלחמה, ולכן דימוי של שלום יהיה חזק במיוחד אם יכיל משהו מן המלחמה. הדימוי שלי יש בראש הוא חצי דמיוני, כי הוא ערבוב של צילומים שראיתי עם שורות משירו של יונתן גפן: "הנה בא נשיא מצרים, איך שמחתי לקראתו". בדמיון שלי רואים את סאאדת עומד על כבש מטוס ומנופף לשלום עם נחיתתו בנתב"ג, אבל לפי גוגל זה בכלל קרה בלילה בעוד אצלי בראש זה ביום, וזה בכלל קרה בשחור-לבן בעוד אצלי בראש זה בצבע.
לגבי מה שיובל אומר – עלה לי הפסוק של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". אולי צילומים בז'אנר הפסטורליה יכולים לעשות את העבודה יותר מתצלומי בר-מצוות וחתונות. מצד שני, אף פעם לא עלתה לי המילה "שלום" כשהתבוננתי בתצלומים שוויצריים, למשל. אז לסיכום, אני נשאר עם ז'אנר "שלילת המלחמה".