לפני כחודש חזרתי אלייך אחרי כמעט שנתיים בחו"ל. ביום הראשון הסתובבתי כסהרורי, ללא מטרה מסויימת, אולי כדי שנכיר קצת מחדש ונתחמם אחד על השניה (למרות שחום ממש לא חסר כאן). כל כך התרגשתי לשמוע שוב את הצלילים שלך, להריח את האספלט והזיעה, והכי הרבה – להתבונן על שכבות האינפורמציה שהופכות אותך למה שאת. אני אוהב את שלטי החנויות המאולתרים והמתקלפים, את מספרייך החסרים וצבעייך הדהויים. הייתי רגיל לעבור לידם יום יום מבלי להקדיש להם תשומת לב, ועכשיו אני יכול לעצור ולספוג אותם, רגע לפני שהם מפנים את מקומם אט אט ובהסכמה שקטה לטובת חזיתות מעוצבות.
לפתע הבנתי שההנאה שאני חש בה היא הקסם של יומי הראשון כאן איתך ותכף היא עומדת להתפוגג, ולכן המשכתי להסתובב ולהתבונן, ורק לדמיין את כל אלפי התמונות שהייתי יכול לצלם ולשתף בהן את חבריי. היום, חודש אחרי, אני מבין שלא אזכה לחוות אותך כך שוב עד שאולי אסע ממך, ואז אולי אשוב. חיי היום יום חזקים מדי בשביל לעצור, להתבונן ולגלות פרטים חדשים, זוהי כנראה זכותם של תיירים ומבקרים. אני מקווה שמה שחוויתי ביום הזה ישאר וימלא אותי כמה שיותר.
שנתיים רצופות לא היית? לא לביקור?
אני עזבתי אותה לפני הרבה שנים אבל ביקורים חטופים היו בכל זאת
ההרגשה שאתה מתאר הגיעה בפעם הראשונה שנשארתי לילה..
לקום איתה בבוקר זה כבר סיפור אחר, כתוב מקסים
יש לי משהו על אותו נושא, בקרוב..
שנה וחודשיים עברו מאז שחזרתי אני, והנה קראתי אותך ושבתי לאותם ימים ראשונים….שהמקום הזה הרגיש מרגש יותר מהכל. תודה