אני לא חובבת חורף. יותר משאני לא מחבבת את החורף אני בעיקר לא אוהבת שקר לי. כל שנה כשמגיע החורף אני מושכת ככל האפשר את הקבלה שלו. אני יודעת שבארץ תמיד אומרים שזה בכלל לא חורף, אבל מבחינתי יחד איתו מגיע שעון החורף המדכדך והחושך המוקדם, ולא נעים להיות בלילה בחוץ. ההכחשה הזו נמצאת בעיקר אצלי בארון. עמוק לתוך חודש ינואר ומרבית הארון שלי עדין מלא בחצאיות קצרות, שמלות קלילות, סנדלים וצעיפים שקופים.
לא מזמן, נכנעתי סופית למזג האויר. בלילה התחילו לרדת הטמפרטורות בצורה מספקת לא נותרה לי ברירה אלא לעשות סדר בארון. פעמיים בשנה – אין ברירה אלא להתמודד עם הפיל הלבן הזה. הבגדים שקניתי ולא לבשתי אפילו פעם אחת. הבגדים שבמקרה הטוב גדולים עלי, או במקרה הרע כבר לא עולים עלי. אלה שלא ברור לי איך בכלל לבשתי אותם מתישהו. אלה שאני מרגישה ברת מזל שהם שלי, ושאני מתקשה להפרד מהם למספר חודשים. אלה שמחוברים לארועים חשובים, ואלה שלא אוכל ללבוש יותר לעולם כי הם מחוברים חזק מדי לאירוע שלא ארצה לזכור, כמו למשל השמלה הכחולה שאיתה החלקתי במדרגות בבוקר אחד עם כוס קפה ביד, או אלה שלעולם לא אוכל להפרד מהם כמו הטי שירט שלבשתי לדייט הראשון החשוב של חיי.
Universal Set, 2008
לעשות חורף קיץ. הדבר השנוא עלי, במיוחד כשהמעבר הוא מהקיץ אל החורף. השנה החלטתי שאין ברירה. אין סנטימנטים. חייבים לפנות מקום. להמשיך הלאה. בגדים הלכו ונערמו לכדי הרים קטנים בחדר השינה. עוד ועוד ועוד. עוד שקיות, עוד מיונים. חלק לתרומה, חלק למכור ביד שניה. חלק להעביר הלאה. חלק באמת הגיע הזמן שיראו את פח האשפה אני עומדת בחדר מוקפת בערימות האלה ותוהה. כל זה שלי? למה תמיד נדמה לי שאין לי מה ללבוש? למה אף פעם אין רגע כזה שאני מרגישה שיש לי די? נכון, העיסוק שלי באופנה הוא הסבר די מספק לצורך האינסופי בבגדים. מצד שני. יש שלב שהעסק הופך לקיצוני. השד הטוב מכניס לי לראש מחשבות על אחריות צרכנית. על מינון. השד הרע חוכך ידיו בהנאה – התפנה לנו מקום למלא בגדים חדשים!
האמן האמריקאי דריק מלנדר כנראה מבין ללבי. מלנדר עסוק בבניית מיצבים הבנויים מקיפול קפדני, סיזיפי ואינסופי של בגדי יד שניה במשקלים שנעים בין 200 קילו לנ2 טון.
מלנדר מאמין שהבגד נושא איתו את הנוכחות הפיסית שלנו – נקרע, דוהה, סופג כתמים – חיים שלמים שנדחסים לחתיכת בד בצורת גוף אנושי. גילוי חיים קודמים בתוך הבגד מרגשים אותו – מכפלת או תיקון שנעשה באופן ידני, שם של בעל מעיל רקום בבטנה.
מבנה בצורת גל (מימין), שנבנה מ 2908 פרטי לבוש. משמאל - העבודה בFlesh of My Flesh.
זה מזכיר לי שפעם קניתי בניו יורק מעיל ובכיס מצאתי שטר מקופל של דולר, והייתי קצת בשוק. הרבה פעמים כשקונים חפצים מיד שניה קל לשכוח (או שאולי אנחנו מנסים לשכוח) שהבגד הזה באמת היה של מישהו שחי לפנינו. קיפול הבגדים לצורות ארכיטקטוניות עצומות נעשה בסידור אובססיבי לפי פרמטרים שונים – לעיתים לפי צבעוניות, לעיתים על פי הסדר שבו הגיעו אל האמן, או לפי בגדי נשים או גברים. הצורות יוצרות פעמים רבות גם חללים כמעט אינטימיים, ומאחדות מאות פריטים בודדים לכדי צורה מגובשת אחת ועצמאית.
טבעת אחת ממגפיים, והשניה מסניקרס:
עכשיו שאני מלאת השראה, אני יכולה להתקדם אל עבר קיפול ערימת הכביסה האימתנית שממתינה לי מאתמול.
שבוע טוב!
אני דווקא אוהב חורף. לגברים יש פחות אפשריות לבוש בקיץ וזה מתחיל לשעמם באמצע אוגוסט. אבל גם חורף בישראל (תל אביב) זה די בדיחה. שבוע שעבר בשיא החורף (ינואר) השתזפתי בים.. היה נעים
זה ממש נכון. גברים בקיץ ממש עוברים בקיץ רדוקציה אופנתית…
מצד שני, אני בעד הפשטות הקיצית. הדבר היחיד שחשוב לגברים בקיץ בעיני הוא להתמקד באביזרים הנלווים: למשל להשקיע בתספורת (אם אפשר…ובכלל בטיפוח), במשקפי שמש, בתיק, בסנדלים.
עכשיו אני שוב מתגעגעת….
טוב, אתם לוקחים אותי למחוזות אפלים בהם אני חושבת שאם היה לי שפם וזקן הייתי מלאת סטייל, הייתי כל יום מעצבת את פרצופי אחרת :)
לעיתים רבות אני חושבת שהיה לי יותר טוב אם היו לי מדים, אישיים. עם השם שלי רקום על הסווצ'רט ומכני בד אפורים. פשוט ונוח…
וחוץ מזה, הייתי שמחה אם דריק היה בא לסדר לי את הארון.