אנטייטלד מארח את חמוטל לקט ^

בשיחת סקייפ רגילה למדי עם חבר ללימודים וקולגה, גלשנו פתאום לדבר על ענייני פונטים, בריאת אותיות, מכירת גופנים וכדומה. בשיחה התעוררה בנו השאלה, מה יכול להסביר את תופעת עליית ההתעניינות בגופנים וטיפוגרפיה, במעצבי פונטים ומקום עבודתם, באותיות עבריות עתיקות וגם בהמצאות חדשות, בשילובן המעניין בכל מדיה אפשרית..או איך חזרה הטיפוגרפיה – שנואת הסטודנטים וחביבת המעצבים – למרכז תשומת הלב בעשייה?

שאלה זו ליוותה אותי מספר ימים. נדמה שהעיסוק המורכב הזה הפך למסיבת רחוב טיפוגרפית אחת גדולה. כולם רוצים להשתתף.

כבר תקופה די יציבה שהמוקד הזה מתחמם והולך אצל העוסקים יום יום במלאכת העיצוב, ואף נהיר יותר לאנשים שעיסוקם הפגיש אותם עם אלו שידם באותיות. אולי זאת המסה של המסכים המרצדים וזמניות האותיות על המסך, ואולי המסקנה יכולה להיות שאותה ישות מיסתורית וחמקמקה – הטיפוגרפיה, אותו עיסוק כל כך טבעי, תובעני ואניגמטי – הוא המעוז האחרון של המעצב.

הרי מדובר במרחב אינסופי ואפוף הילת מיסתורין (לחלק מהאנשים) שבו המעצב יכול להתהלך בו כילד שהלך לאיבוד בחנות צעצועים, כשאין מבוגר משגיח. הטיפוגרפיה נדמית מיותרת לחלק מהאנשים שפגשתי בדרכי, וסוגי האותיות הרבים לפעמים נראים כמטרד שאפשר לוותר עליו. "שימי משהו, לא משנה מה" – אמר לי פעם לקוח בקשר לבחירת סוג האות. התחושה של "בואו נגמור עם זה כבר" מאפשרת למעצב פסק זמן של התענגות על כל אות ואות, על חללים ועיקולים, שטחים נגטיביים וכתמיות, רווחים וחיבורים. לעיתים יש תחושה שמאחורי הטיפוגרפיה עומדים עקרונות לא ברורים. ואכן יש משהו אינטואיטיבי בעבודת המעצב כשזה מגיע לטיפוגרפיה. המעצב הבשל, הבוגר פיתח את הרגישות המוגברת הדרושה כדי להבחין בדקויות, בין סוגי האותיות והתאמתן לשאר המרכיבים בתוך העבודה. לפעמים זו עבודה מאד סיזיפית ומעייפת, אך גם מאד מתגמלת. המרקחת הסודית נלמדת בניסוי וטעיה – ובגלל הזמן והסבלנות הדרושים לה – מתקשים הרבה אנשים שמבקשים שנעצב עבורם להתעמק בה.

הכל יכול להשתנות ובמהירות לפי טעמו של הלקוח: אדום יהפוך לכחול, סימן עגול למרובע, איור לצילום ופוסטר לפלייר A4. אך הרבה פעמים בתהליך הטרנספורמטיבי הזה שקורה להצעת העיצוב הראשונית, הטיפוגרפיה לעולם נשארת.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: טל סופיה ← מה עוד נותר ליצור בעולם שהכל כבר נוצר בו? (1)