התמכרותי לרטט ולרחש מנוע האוטובוס הותירה אותי חסר יכולת לרשום שלא בנסיעה. מלל זה נכתב בעודי באוטובוס. ייתכן ויחלקו עליי, אך סבורני כי רישומים אלה נעלים במידה רבה על רישומיי 'הנייחים', המאופיינים לרוב בדקדקנות יתרה, חוסר מוקד, היעדר נושא, ומעין עייפות חמקמקה. יש משהו ברישומוטובוסים, אף על פי שהם מצטיירים כתמימים ובעלי נושאים פשוטים מדי, המבטא את מהות יצירתי ובתוך כך רעיונות אודות אמנות, תולדות האמנות, תיעוד, פישוט, הפשטה, וכך למעשה עד אינסוף.
זוג דמויות יושב באוטובוס אגד, קו 433 לירושלים, בצד ימין, במושב הראשון ליד הדלת האחורית, ואני בצד שמאל, מולה. השעה היא שעת צהרים, ציינתי זאת בכתב כי נדמה שהרישום רוקן לחלוטין מאור וצל, מלבד במקומות בודדים. שימת הדגש על הקו – קו חשוף, גולמי, הקיים בראש ובראשונה לכשעצמו, כקשקוש, ורק אחר כך כחלק מדימוי, משמשת כמפתח בפענוח הסתומים שברישומיי.
התחלתי בהנחת הקו שמשמש כמשענת מושבו של האדם הקירח (אין הוא ממש קירח, אלא בעל שיער קוצני זהוב קצוץ). מצאתי כי מוטב לפצוח דוקא 'בחפץ דומם' ולא בדגם האנושי, כך מתקבלת תשתית ראשונית עליה ניתן יהיה להניח תלמיד, זקנה, או להוסיף בתיאור המושב הריק. מה שמשך אותי לפצוח ברישום זה, היתה איזו שלמות בין אור היום שחדר לחלל התא, תנוחתו המהורהרת – שלוה כמעט, של הדגם, ופני השטח החלקים סביב ידיו החשופות, פניו, ובמיוחד פדחתו. בנוסף, הקרין הוא תחושת בטחון, שלעתים מכריעה בהתלבטות האם לרשום; הסכם בין שני גופים בלתי תלויים, גם אם האדם מודע להיותו דגם או לא, הוא מדבר אליי בשפה על-חושית עתיקה. במקרה זה, 'האישור', אמירת הכן מצדו של הדגם כה עשירה ומעודדת, עד שאין לי ברירה אלא לפצוח ביצירה, מאמין שזה יהיה רישום טוב.
שימת הקו הראשון לוותה ברגע של היסוס, מעין בדיקת גבולות, או היעדרם, בינינו. הבדיקה נתבררה כמוצלחת ובתוך שניות ספורות הונחו הקוים המנחים של ראש האיש, מעט מפרטי ידיו וחולצתו. יש משהו מבטיח בתפיסת הבעתה ותוי פניה של הדמות המרכזית, הצלחה או כשלון בשלב זה עשויים להכתיר, או לחילופין, להמית רישום.
אפוף תחושת הקלה, החלתי צולח דרכי בבטחה, דרך תנוחת היד, המשמשת כמשענת, בין פלומות השיער, קפלי הבד, ועד לקצה יד שמאל, ממנה מבצבצת במרומז משושת טלפון נייד.
עד כה לא התייחסתי לדמות הנער מימין, פשוט משום שעוד לא התיישב שם. אילולא התיישב, היה נותר המושב ריק, או, במידה והאדם משמאל היה בוחר לקום, היה תם הרישום במקוטע. זהו היתרון בפתיחה עם הדמות שבעומק, ניתן להוסיף שכבות ומישורים סביב נקודה מרכזית זו.
היד עליה נח ראשו של האיש היתה עבה יותר. הרשתי לעצמי להצר יד זו, לעקמה קמעה, שתראה כמעט בלתי אפשרית בצורתה, דומה יותר ליד שלי. לעתים, מתיר אני חריגות כאלה מן 'המציאות', כדי לקרב את הדגם, ובעקבותיו את הרישום בכללותו, אל חיי האישיים, וכך לִצור אחדות בין הרישומים כסדרת-על.
בדרך כלל אשמיט מחוגי השעון, יתרה מכך, אחסיר את השעון מהזרוע, בשיטה זו אחסיר פרטים שנדמים לי בגדר קישוט או תוספת, ובאלה נכללים שיער, תכשיט, מכשיר ועוד, שיקול הדעת מתבצע בו-במקום, לנוכח התמונה שלפניי, אלא שבמקרה זה הרגישו המחוגים כהכרח, לו רק כדי לחזק את כמיהתי העזה לכאן ועכשיו. השעה אינה חשובה, כל עוד היא זו בה חזיתי ברגע הנחת הקו. לעתים, אציין בכתב מספר הקו, מוצא ויעד, תאריך ואף שעה שבה תם הרישום, להעצמת המימד התיעודי.
דבר אינו נשקף מבעד לחלון. יש לכך מספר סיבות: השטחה; היעדר עומק יוצר חלל שעין המתבונן תבחר אם להגדיר כמלא או ריק, שלילי או חיובי. החללים הריקים מתפקדים ככתמים, מנכיחים את הקיים מעצם היעדרם. מה שאמור היה לתפקד כמישור אחורי רחוק, קופץ חזרה לפנים, דורש התייחסות ומכניס מתח פנימי לתמונה. סיבה נוספת היא אי-היכולת לתפוס נוף בתנועה באמצעות הקו לבדו. העין עצמה נכשלת במשימה מורכבת זו של תפיסת המופשט, ומסוגלת להתייחס אך ורק לפרטים מזוהים אקראיים. אהבת הנייר; אין זה סוד כי חיבתי לנייר רבה ויוצאת דופן. בהחלטתי להחסיר את הנוף, את החוץ מן הרישום, הותרתי נתח נדיב של נייר עירום ובלתי מעובד, נייר במהותו הטהורה – פשוט נייר. זוהי מחוה לחומר שהפך למסורת. פעמים רבות שאלתי: האם נועד קו זה להיות מונח על נייר זה? תהִיה זו יולדת אחווה חמקמקה בין קו לנייר, ללא כפיה או כוונה מראש. סיבה אחרונה להיעדר הנוף מן הרישום, אולי הקשה מכל לתיאור מילולי, היא שהיעדרו של הנוף מייצג את הכמיהה אליו. אין נוף, ליתר דיוק, הכל הופך לנוף – החלל הפנימי של האוטובוס, של הדמויות, ולבסוף, אם הרישום מוצלח, של המתבונן, הוא הנוף היחידי הנגלה מן היצירה. מרקם הנייר, עצביו החשופים בדמות סיבים ספוגים כתמי דיו בודדים; הקו, מתוך דקותו צף ועולה עומק חדש בעל אינספור גוונים; הכל הוא נוף. המתבונן משלים את הסיפור, או בוחר להותירו בלתי פתור. לא משנה היכן האוטובוס נמצא, היכן עבר. מילה מדויקת יותר לתיאור זיקתי כלפי הנוף הנשקף מן החלון עשויה להיות ערגה ואף קינה לזה שאינו.
רותם
ירושלֶם כד תמ סט
רישומוטובוס אחרון / רותם מקרית גת, תשסט, עט ודיו חום על נייר ממוחזר
☼ עוד מאת אנטיילד מארח: אור ארנסט ← "הלקוח תמיד צודק": חרב פיפיות
מקסים. שני הציורים, הוורבלי והויזואלי, שניהם ביחד וכל אחד לחוד.
מצטרף לשפרה. מעולה++
תודה רבה!