דוט-דוט-דוט (ויקיפדיה / אתר רשמי) היה מגזין הולנדי/אמריקאי לענייני "אמנות-עיצוב-מוזיקה-שפה-ספרות-ארכיטקטורה" שיצא לאור בין 2000 ל-2010, לאורך 20 גליונות. מקימיו היו המעצבים הגרפיים סטיוארט ביילי ופיטר בילאק. בנוף מגזיני הכרומו המוכרים של עולם העיצוב, ד-ד-ד היה נטע זר אוונגרדיסטי; בפורמט צנוע וחסכוני, טקסטואלי וחף מצבע לרוב אורכו, בעל עיצוב בסיסי וגס למראית עין, "התחמק" המגזין מלהציג עבודות, מוצרים או מעצבים עכשוויים, והתמקד יותר בשוליים, באיזוטריה, בתכנים (שהם במקרה הטוב[/הרע?]) בעלי קשר עקיף לעולם העיצוב העכשווי.
כמו לכל מגזין עצמאי, גם לדוט-דוט-דוט היו בעיות מימון, ולעורכיו לא הייתה ברירה אלא לשלב בו מודעות. בהשוואה לעיצוב המגזין עצמו, מודעות מסחריות טיפוסיות (שעל עיצובן אין לעורכים-מעצבים שליטה) היו נראות תלושות ודומיננטיות מדי בסביבה הרזה של דוט-דוט-דוט, לכן החליטו העורכים על מנגנון פרסום יוצא דופן; ביילי ובילאק עיצבו מתווה עמוד אחיד, חסר דימוי, המורכב ממשפט אחד מרכזי ושורת פרטים בתחתית, כאשר בראש העמוד מופיעה המילה "Advertisement". המפרסמים מספקים את הטקסט, ו"המכונה" "מעצבת".
בגליונות הראשונים של המגזין, הם "הרשו" ללקוחות לבחור את צבע הרקע (לפי ערכי צבע ב-CMYK). בגליון שיצא בסמוך לאולימפיאדת אתונה (2004) הם עברו לתמה אולימפית, בה המפרסמים רשאים לבחור בין עמוד בצבע פנטון זהב, כסף או ארד, והתמחור בהתאם. בשלב השלישי, הפרגמטי, וזה שהתמידו בו עד יומו האחרון של המגזין, הטקסט תמיד הופיע בלבן, והמפרסמים שילמו עבור הגיוון האפור של צבע הרקע. מודעה קונטרסטית, בה הטקסט הלבן בולט ומוקף בצבע שחור עלתה 650 אירו, ואילו מודעה בה הטקסט כמעט ולא נראה, על רקע בגוון אפור בהיר המורכב מ-10% דיו שחור, עלתה 200 אירו. כל קפיצה של 10% בדרגת השחור עלתה למפרסם 50 אירו נוספים. בגלויה שצורפה למגזין בה הם מזמינים מפרסמים ומסבירים בגלוי אודות כלכלת השיטה, הוצג טווח המחירים וגווני האפור התואמים, וצוין שניתן אף לחשב ערכי ביניים מדוייקים יותר.
בתכתובת מייל קצרה עם בילאק, הוא ציין כי חשוב להזכיר שהשיטה בה הם אסרו על שילוב של דימויים בפרסומות גרמה להם להפסיד מפרסמים, ואלו שכן בחרו לפרסם תחת מנגנון העיצוב של דוט-דוט-דוט היו בעיקר חברים ומוסדות ידידותיים, שראו בפרסום גם תרומה למגזין, ובכך עזרו לו להתקיים. קצת כמו בפוסטר של יאן ואן טורן מהפוסט הקודם, גם כאן מתבצעת חשיפה מסוימת של מנגנון המימון של המגזין, דבר שאינו מקובל בעולם ההוצאה לאור. (כמה אנשים יודעים את מחירה של מודעה בכפולת האמצע של "7 ימים"?)
עדכון: קריאה נוספת אודות דוט-דוט-דוט והכלכלה מאחוריו –
בדיזיין אובזרבר (ותודה לתרזה על הלינק).
מרתק.
תודה!
מה שאבנר אמר.
מה שאמרתי לאבנר.
יותם תודה, ממש מעניין. השיטה שהם המציאו כל כך פשוטה וכל כך גאונית, פשוט מעורר השראה. מחשבה לגבי המשפט האחרון, אמנם אנשים לא יודעים את מחירה המדוייק של מודעה בעיתון קונבנציונלי, אך אם זאת כמו ש"בדוט-דוט-דוט" ישנה הקבלה בין רמת האפורים במודעה לבין התשלום, בעיתון קונבנציונלי קיימים הבדלי הגודל בין המודעות ואפשר להבין מי שילם יותר ומי פחות. שיטה דומה קיימת במודעות האבל בעיתונים, ואז זה כבר נהייה עיצוב ג'נרטיבי לכל דבר- תמיד שחור לבן, בחירה מצומצמת מאוד של סוגי אות ומערך טיפוגרפי, ההבדל העיקרי בין המודעות הוא גודלן.
תודה נדב!
לא חשבתי על ההשוואה למודעות אבל – מעניין ולגמרי מתכתב גרפית.
לגבי ידיעות אחרונות וכו', נכון שהיחסיות בין המודעות ברורה, אבל מה שכן יוצא דופן בד-ד-ד הוא ציון עלות המודעות, אינפורמציה שבד"כ לא נגישה לקורא, אלא רק למפרסמים.
איזה כיף לראות את מגזין מחול שמאמץ את הקו שעומד מאחורי המגזין הזה
אוהב את הדרך שבה אתה כותב ואת מה שאתה כותב.
דרך אגב עזוב את ה-Memes זו שטות שמחזיק דוקינס שאינו מאמין באלוהים, אך מחזיק מעצמו ככזה. מה שאתה כותב גם הוא בדרכו שובר את האמונה באוניברסליות תרבותית.
תודה רבה, ויקטור!
לגבי הממים – החיבה וההתעניינות שלי בתחום רלוונטית לצורתם הנוכחית – כ"תופעות רשת" – ר'
http://en.wikipedia.org/wiki/Internet_meme
http://knowyourmeme.com/