אני חושב שעיצוב הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. העשייה הפוליטית היא חלק משמעותי או אולי אפילו מרכזי מהזהות שלי כמעצב. אני חושב שחינוך הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. אבל יש סכנה בהפיכת העשייה הפוליטית שלי לחלק משמעותי או אולי אפילו מרכזי מהזהות שלי כמחנך.
דוגמה מימי כסטודנט בבצלאל:
בקורס בהנחיית ראש המחלקה בזמנו, התבקשו הסטודנטים ליצר כרזות לארגון בצלם. זה היה אמנם בסוף שנות התשעים, כששמאל עוד לא הפך באופן רשמי למילה גסה, אבל גם אז ההנחיה נתפסה בעיני כבעייתית משהו. המשימה הוגדרה כתחרות וקמפיין הכרזות הזוכה הודפס והופץ בכל הארץ לשמחתם של הסטודנט, הפורטפוליו והרזומה שלו. אני זוכר שהעבודה הזוכה הייתה מרשימה למדי, גם בתור עבודת סטודנט, אבל מה למד אותו סטודנט מהחוויה הזאת? כיצד התמודדו עם המשימה סטודנטים שלא חשו בנוח עם המסרים של בצלם? ויותר מזה, אם האקלים הפוליטי היה שונה (בארץ, במחלקה), האם אותו סטודנט מוכשר היה מסרב ליצור קמפיין מרשים שכזה גם עבור, נאמר, תנועת ישראל שלי?
השילוב בין חינוך לעיצוב וחינוך למעורבות חברתית/פוליטית אינו טריוויאלי. כמו רוב מוחץ ובלתי מייצג חברתית של סגל ההוראה במחלקות לעיצוב, גם התפיסה הפוליטית שלי כאזרח, כאיש תרבות, כמעצב, נוטה שמאלה ממרכז המפה הפוליטית. כשאנחנו דורשים ממעצבים להיות מעורבים חברתית/פוליטית, מתוך הידיעה שהשיגהם יבחנו ע״פ אמות המידה שלנו כמרצים, אך גם כאזרחים בעלי תפיסות פוליטיות מסויימות, האם אנחנו באמת מאפשרים להם להתפתח כאזרחים? או אפילו כמעצבים? האם איננו מסתכנים בחינוך לצייתנות מחשבתית אל מול גורמי כוח? כל זאת באיצטלה כבדת ראש של מחויבות חברתית ואזרחית.
שיהיה ברור, כיוון שעיצוב הוא פוליטי בהווייתו אני מאמין שחובה עלינו לחנך את הסטודנטים שלנו להכיר בכח הגדול שהם רוכשים, להשתמש בו בזהירות, בביקורתיות ובאחריות וגם לעודד אותם להפעיל אותו מתוך תפיסה חברתית ופוליטית. השאלה היא איך לעשות את זה מבלי ליצר סטודנטים צייתנים שמאלנים בגרוש?
אלה המחשבות שמעסיקות אותי בימים אלה כשאני עסוק בליטוש הסילבוס ל״הייפרטקסט פוליטי״, קורס חדש שאלמד השנה לשנה ד׳ במסלול אינטראקטיב במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. אני אשמח אם נוכל לקיים דיון על זה בתגובות כדי שאוכל ללמוד מהניסיון שלכם כסטודנטים, כמרצים ובכלל כאנשים שמתישהו לאחרונה פתאום קמו בבוקר הרגישו שהם אזרחים והתחילו ללכת.
אוקיי, סבב תגובות נוסף:
@רונן:
נכון שאני יכול להראות להם פרסומות. אבל אני יותר חושב על דוגמאות לשימוש אזרחי במדיה דיגיטלית שהוא חכם ואפקטיבי והמסרים שלו רחוקים משלי. יש לדוגמה את ג'יימס או'קיף שבמסגרת פרויקט projectveritas.com עושה וידאו אקטיביזם קונסרבטיבי אמריקאי שדי מזעזע את המערכת. הוא פועל על הקצה של מה שעלול להחשב כאתי או לגיתימי, אבל כמוהו ובצורה דומה פועלים גם ה-TheYesMen.org. אני מחפש יותר דוגמאות מהסוג הזה.
@אבנר:
1. תודה על התגובה שלך.
2. אין ספק שצריכה להכנס הרבה מחשבה לתוך השיעור הראשון ולהזמנה של הסטודנטים לשיח כנה ופתוח. יש לי כמה רעיונות איך לעשות את זה. אני אשתף את הגרסה הנוכחית של הסילבוס כשהוא יהיה קצת יותר מהודק וקומיוניקטיבי.
3. כן, כמו שאתה יכול לתאר לעצמך דמוקרטיה ישירה לא תקבל אצלי יחס מועדף (להיפך). לא הכרתי את הדימויים מהקמפיין הזה, מטרידים ביותר ובעיני (ואני די בטוח שגם בעינך) הם שימוש שאינו לגיתימי בהסתה גזענית.
4. הכתיבה של אלתוסר על אידאולוגיה היא מרתקת. מצאת אותה אונליין בעברית? אני מתכוון לתת חומרי קריאה וצפייה בקורס, זה חלק בלתי נפרד מהלימוד, אבל אני חושש מלהתחיל עם טקסטים פילוסופים כבדים (למרות שיחסית אלתוסר נגיש). מהנסיון שלי זה מכניס מימד אקדמי מרוחק קצת ואני דווקא רוצה לקרב את זה לאישי, לעשייה, לחצר האחורית של כל אחד ואחד מאיתנו.
5. החשש מלצייד את האופוזיציה שלך בכלים שיחלישו אותך הוא אמיתי וכנה. אני חושב שיש ערך בהתמודדות איתו. טיעון "הדמוקרטיה המתגוננת" הוא בעייתי ואנחנו רואים עד כמה השימוש בו מסוכן כשהוא נישא על פיהם של דמגוגים שמבקשים לבטל את הדמוקרטיה בשם המגננה העצמית עליה. זה פרדוקס מורכב ואני אכן מקווה שכנות תוכל לו.
@דוד:
אני מניח שאתה מתכוון להתמרמר על הטון של ה"הם" ו"אנחנו" שנוצר פה בדיון באופן מעושה. קיבלתי.
@הילי:
כיוון שאת צפויה להיות סטודנטית בכיתה הזאת, אין ספק שהרלוונטיות של הדיון הזה עבורך גדולה אף יותר. אני אנסה להביא דוגמאות אבל בכל זאת גם לשמור על ההיקף של הקורס שבסופו של דבר מתייחס לשימושים פוליטיים ברשת. מקווה שתעזרי לי לעורר את הרדומים והמפוחדים ולהוביל את הדיון למקום חיובי.
@רגב:
זה אכן מנעד יומרות גדול. אני מקווה שיהיה ערך בלחשוף את הסטודנטים למנעד הזה גם אם רבים מהם ישאפו להשאר בצד הצנוע יותר של המנעד הזה (לעצב יפה).
@ניסים:
הכותרת מנסה להיות פרובוקטיבית והן התגובה שלך וכמות ואיכות הדיון פה אכן מוכיחים שהיא עושה את העבודה שלה. עם זאת השימוש במילה יצור אינה מתוך יומרה אלא מתוך חשש. בכיתה של 20 סטודנטים זה לא מובן מאליו להיות מסוגלים להפעיל את הרגישות שנדרשת אפילו עם סטודנט אחד בנושא כזה (כפול 20 במסגרת זמן של 3 שעות.) אז "ליצר סטודנטים" זו לא יומרה בכלל, אלא סכנה שאני (/אנחנו) צריך להזהר ממנה.
@איציק:
בכל שנה פונים אלי ארגונים שונים שהתפיסה הפוליטית שלי ממקמת אותם "בצד של הטובים" בהצעה לעשות פרויקטים עם סטודנטים שלנו, לעשות להם קמפיין, לבנות להם אתר… מה לא. אני תמיד מתחמק בצורה שאני שואף שתהיה אלגנטית. אני לא רוצה להיות בסיטואציה בה היית אתה כשחילקת את הסטודנטים לבעד ונגד. זה פתרון טוב למצב שאני באופן אישי הייתי מעדיף להמנע ממנו. ללא ספק יש ערך בהגדרה יותר מדוייקת של תרגיל והקשר פוליטי להתייחס אליו. אני אצטרך לדייק את ההגדרות שלי. בטוח שיהיה מעניין.
@דוד 2:
האישי הוא פוליטי וההיפך.
עופר:
כהרגלך, מעורר השראה.
הכניסה של היוצר לדיון האתי היא אכן וולונטרית. אך המעשה עצמו משפיע על חייהם של אחרים בין אם נבחר להכנס בדיון ובין אם לאו. לכן במידה מסויימת הקורס שלי קצת מחייב את הסטודנטים להתעמת עם הסוגיה האתית של העיצוב. גם זה אקט פוליטי.
אני מאמינה שהדבר הנכון לעשות הוא להבהיר לסטודנטים, חד וחלק, שכל דעה מתקבלת! שמאל, ימין, מרכז, אנד יו ניימ איט. באקדמיה סטודנטים מפחדים לעסוק בכל דבר חוץ משמאל, כי הדבר יוצר אנטיגוניזם וגרוע מכך אצל המרצה והסטודנטים. הביקורת זורמת לוויכוח פוליטי והעיצוב נשכח בצד, איזה סטודנט שפוי יביא זאת על עצמו? תדאג שאצלך הבסיס יהיה כבוד. בהצלחה וישר כוח.
בתור סטודנט בבצלאל וכזה שלמד איתך שני קורסים, אני יכול להגיד לך ש – "סטודנטים צייתנים שמאלנים בגרוש" הם לא תוצאה של הקורסים שלך אלא של המערכת (לפחות מנסיוני הבצלאלי) משלבי הסינון ודרך שנות הבסיס עד להיפלטות. יחסית לאקדמיה שמורכבת מאנשים בעלי יומרות ליברליות, האקדמיה לעיצוב ובמיוחד סגל המרצים שלה נוטה לקונפורמיזם פוליטי ולעצירות פלורליסטית. רוב סגל המרצים גרים ועובדים ביום–יום שלהם ב"נווה–כמוני" שממוקם מחוץ לירושלים איפשהו בין סביוני טרטקובר לפינת להב הלוי. התוצר של החד-גוניות הזאת נותן את אותותיו בבחירת הסטודנטים למחלקות העיצוב שרובם באים מאותו כפר למעט כמה דמויות פולקלוריסטיות חובשות כיפה, בשילוב עם זילות "המחקר" העיצובי (זאת המילה המבוזה ביותר ע"י מרצים וסטודנטים כאחד אשר כל קשר בינה לבין מחקר אקדמי אמיתי אינו קיים) נוצרות עבודות שבלוניות לרוב אשר אינן מגובות ביותר מ-ססמאות מרוקנות וקלישאות (עוד עורף עם ברקוד ואבדנו). במיוחד בשיטה אשר בה הציון מורכב מגורמים סובייקטיבים ולא מדידים, הרצון הטבעי של הסטודנט הוא לרצות את המורה שלו ולכן השמאל האוטומטי-ליברלי-נגזל-קדוש מעונה-זונה (ערבי=פרא אציל, ציוני=פאשיסטי=גזעני, ממסדי=פרו-נאצי, קו ירוק=טלאי צהוב) מוצא ביטוי בהרבה מן העבודות שמוצגות במסדרונות האקדמיה. השטחיות היא תוצר של נוחות ניהליסטית ושל אכסיומות פוליטיות פשטניות (כולל ריקון מתוכן של המושג "פשיזם") שנזרקות כל הזמן לחלל האויר בלי דיון אמיתי על הרלווטיות שלהן.
ברוב הקורסים שנכחתי בהם אשר היה בהם איזשהו דיון פוליטי זה היה ברמת ה"להטיף למקהלה", למצוא שמאלני ממעמד הביניים בשכבה שלי היה כמו למצוא בפלה בחבילה של בפלות.
אני חושב שיש הרבה יומרה בכותרת של המאמר, אני לא חושב שאתה מיצר סטודנטים כאלה, אתה רק נותן להם להתפרץ לדלת פתוחה, מעט מאוד קורסים מהווים איזשהו אתגר אינטלקטואלי ומעלים קושיות אמיתיות ברמת דיון גבוהה. נראה לי שעיצוב טוב נובע מבדיקה מחודשת של הדברים וסקרנות אמיתית ולא משימוש בכלים שנמצאים רק באיזור הנוחות התודעתי הטבעי של הסטודנט דהיינו "שמאל-אוטומטי".
התרגיל הכי זכור לי שנתת ועורר הכי הרבה אנטגוניזם בכיתה היה לייצר באנר אחרי צפייה בסרטים של Adam Curtis "המלכודת" (The trap). בעיקר כי זה היה תרגיל ראשון בשנה ב' הוא היה מאוד מפוספס ואולי דרוש להבנות אותו יותר טוב, אבל זה תרגיל שהשתמש בטקסט (או תסריט) ברמה גבוהה ולא מתנצלת, שהצפיה בו עוררה רגשות מעורבים ולא חד–משמעיים (כלומר לא קיטש), ולמרות ש-curtis הוא בהחלט יוצר שקשור לשמאל חברתי (מה שרוב הסטודנטים לא) יש לו הרבה ביקורת על שמאל פוליטי וזה היה בהחלט מרענן.
בהצלחה.
דיון חשוב מאין כמוהו.
חבל שהוא נעשה רק "ברמה המקצועית" ומבטא תכנים והתלבטויות פנימיים של המגזר המרצה ושל התקשורת החזותית.
הרי ברור שהדיון אינו נובע מכך אלא מבעיית על שאינה מקצועית אלא פשוט ישראלית, אם לא אידיאולוגית כפשוטה.
תלמידי התקש"ח (הו כמה אהובים עלינו ראשי תיבות כמו צבאיים, בייחוד עם שרש ק.ש.ח.) הצטיינו תמיד בדעתנות מבורכת, לעומת אדישות לכל מה שקורה סביבם של מעצבים ממינים אחרים.
כל נושא חייב לעלות לדיון ובעצמה מלאה. לא צריך לחפש את האיזון הקדוש שסרס את התקשורת הציבורית בישראל. לא צריך לפחד להביע דיעה, אך צריך להיות מודעים לשינויים מערכתיים: לא לעולם "ישלוט השמאל", גם לא במחלקה לתקשורת חזותית זו או אחרת.
אך צריך להציב גבולות בשם ערכי על
הומניזם וזכויות אדם אינם עמדה פוליטית, בדיוק כפי שעשרת הדיברות אינן רכוש בלעדי של שומרי עול תורה ומצוות אלא ערך עליון.
מצבו של המרצה הסמולני בתוך עדת ימניות הוא קוריוז ביחס לקורה מחוץ למחלקה. המתקפה על ערכים אוניברסליים במסווה של מקארתיזם שובניסטי (שוביניזם במקור נוגע לפוליטיקה לאומנית, לא לענייני נשים וגברים) הוא הסכנה האמיתית וזה מה שצריך להגדיר את גבולות הלגיטימיות בכיתה ובכלל.
לצורך ההקצנה: האם קמפיין ברוח כהנא לגיטימי? הרי גם המאוסים שממשיכים לצווח "כהנא צדק" הם חלק מהרקמה האנושית האחת…. האם קמפיין למעצר וסילוק פליטים, בניגוד לחוק הבינלאומי שישראל אמונה עליו לגיטימי? מה עם מתקפה מעוצבת על מוסדות ממשל, כמו בית המשפט העליון?
ברגע שהכל מותר והכל לגיטימי, אין שום גבול.
רונן שני, שחר קליין: מאוד מוזר מה שאתם מתארים. כשמושון ואני למדנו (סיימנו ב-2002) הכיתה הייתה מורכבת ממפקדי טנקים שלמדו על חשבון הצבא ושאר בורגנים חסרי מודעות פוליטית בשיט. כלומר בעיקר עבודה-מרצ. היו מעט מאוד שמאלנים קשים. אנשים שחושבים כמו להב הלוי היו אולי 5 מתוך 60. למעשה, ג'וגול היה כל כך מתוסכל מהאדישות שלנו שבאמצע שנה א' הוא יזם תרגיל חרום פוליטי בהקשר לבחירות שעמדו לקרות (99 כנראה?), וגם בתרגיל הזה המסרים שיצאו היו מיינסטרימיים למדי.
הכל פוליטי.
האויר שמקיף אותנו הוא פוליטי. הבעיה היא בפרשנות הצרה של המילה המצמצמת אותה לכדי ימין ושמאל ומייצרת שני גושים מנוגדים טעונים ואטומים.
מושון, חדרי המורים בכל האקדמיות לעיצוב דומים, בטח בהיבט האידיאולוגי. דווקא מתוך ההומוגניות המחשבתית הזו אנחנו צריכים לנסות לייצר אקלים פלורליסטי דמוקרטי. יש בנו, בכולנו, מידת מה של התנשאות שעלולה להביך סטודנטים שלא חושבים כמונו. חלל הכיתה הוא מעבדה מצויינת לניסויים בדמוקרטיה ומאחר ואנחנו מחנכים בני אדם, אזרחי העולם, אין לנו ברירה אלא ללמוד להקשיב ולהמנע מתחושות הקבס הניכרות על פנינו בכל פעם שסטודנט מביע דעה החורגת מההומוגניה אליה גם אני משתייכת.
לפני כמה שנים, עשיתי טעות פטאלית ובתחילת השנה, הצהרתי עד כמה, באופן אישי, אני לא סובל את הצבע תכלת. למרבה הפלא לאחר זמן-מה שמתי לב שאף אחד מהסטודנטים, למעט אחת, לא משתמשים בו (הגם שהיה צידוק עיצובי לעניין). כששאלתי לפשר העניין את אחד הסטודנטים בשיחת מסדרון, הוא ענה לי שאמרתי שאני לא סובל תכלת. אני מניח שהמשל ברור.
כמה שנים קודם, כשהייתי סטודנט בשנה א', קבלנו תרגיל "פוליטי". יצא שמתוך כתה של עשרים ומשהו סטודנטים, רק שניים הביעו הלך מחשבה אחר ושונה. אותם שניים "זכו" מצד חלק מחבריהם הסטודנטים, לגינויים והחרמות גם הרבה אחרי שהשיעור, התרגיל והתואר כולו הסתיימו. אני מקווה שגם כאן המשל ברור.
ולגופו של דיון:
עמדותיו הפוליטיות של מרצה אינן רלוונטיות ולא חשובות יותר מדעותיו של כל פלוני אלמוני. על אחת כמה וכמה במציאות הויכוח הישראלית הטעונה כל-כך מלכתחילה. בדיוק כמו פיזיקאי דתי שישאיר בבית את אמונתו בצאתו אל המעבדה, כך גם מרצה לעיצוב טוב שישאיר את אמונותיו; זאת כי פוליטיקה ודת דורשות אמירות נחרצות וחד-משמעיות, ואילו מחקר מחייב את העוסק בו לגלות את הגמישות לשינוי התזה והיה ונדרש. השיעורים לא עוסקים במרצה ובסך אמונותיו, ואינם מיועדים לשמש פלטפורמה להבעת דעותיו הפוליטיות. כיתה אינה סניף מפלגה ולא כנס פעילים ולדעתי יש להמנע, מתכתיבים פוליטיים טורדניים. לשיטתי, בכיתה מרצה לא מייצג את עצמו הפרטי, אלא את עצמו המעצב בשילוב יכולות הוראה קונסטרוקטיביות. מכיוון ולא בזכות דיעותיו הפוליטיות גוייס לשורות מוסד אקדמי, טוב יעשה מרצה שהעשייה הפוליטית בוערת בו, אם יצא לחופשה מהוראה, או לחילופין יפצח בקריירה פוליטית.
התעסקות בתחומים אקדמיים, המשיקים לפוליטיקה, מן הראוי שייעשו בדרך תיאורית, המעודדת חשיבה פלורליסטית, ולא באופן פרסקריפטיבי (מכתיב) שהרי והסטודנטים לא נרשמו ללימודים כדי ללמוד על הדיעות האישיות של המרצים, או לעסוק בתחומי העניין האישיים של המרצים, אלא ללמוד את הנושא והתחום אליו נרשמו במסלול הלימודים אליהם התקבלו. למשוואה יש להוסיף גם את יחסי המרות המובנים, הקיימים בכיתה או בכל קבוצה בה יש מנהיג סובייקטיבי מובהק, ואת הסטודנטים, שסובלים ממעמד של "קהל שבוי" שעשויים בעל כורכם להפוך "אנוסים". לכן, כל הדקלרציות בדבר העדפות כאלו ואחרות, על-אף ולמרות הגילוי הנאות בתחילת תרגיל ו/או סמסטר, אולי נהנים מנופך אלטרואיסטי, אבל את הסטודנטים הן מסרסות. במקרה הטוב (היחסי) חלק מהסטודנטים יפעלו מתוך תחושת "דווקא" (המרדנים שבהם) למרצה ודעותיו, ובמקרה הרע יווצרו פרוייקטים פוליטיים אידיאולוגיים, שעסוקים רובם ככולם ברצייה ובשכנוע המשוכנעים. בסופו של דבר גם קהל היעד יתפספס, אם היה כזה מלכתחילה.
המושג "חופש אקדמי", הוא החופש של איש סגל לחקור ולפרסם את תוצאות מחקרו, ללא התערבות ו/או תכתיבים חיצוניים (לרבות פוליטיים). חופש אקדמי איננו נועד להפיכת האקדמית לבמה לתעמולה או התרחשות פוליטית; לכן מרצה שמעלה נושאים פוליטיים לדיון בהכרח מנצל את מרותו, גם מבלי לומר או לעשות זאת מפורשות, או חלילה במזיד וזאת מעצם העיסוק בנושא, כי גם בחירתו של אדם להוותר הדיוט, חסר מודעות או עניין פוליטי היא זכותו.
באופן עקרוני עדיף בעיני, להעניק לסטודנטים תרגילים פתוחים ו/או שרירותיים, חפים מכל אמירה (מצד המרצה), במיוחד בשנים המתקדמות. אלו התרגילים שלהבנתי ממצים את מיטב היכולות מן הסטודנטים. אלו מחייבים אותם לנמק את החלטותיהם ומובילים למחקר ובניית מצע אינטלקטואלי פורה, דרך פיתוח המסר ועד למעשה העיצוב עצמו. על הומניזם נכתב לא מעט כבר קודם בדיון. לטעמי, כמו פורנוגרפיה, הומניזם הוא עניין של גיאוגרפיה וכל נסיון לצייר אג'נדה, סדר יום ועדיפות, לרבות מה ה"חשוב", ה"נכון" וה"בוער", בהיבט הפוליטי, פסול; וסטודנטים הנדרשים להביע את דעתם על עניינים פוליטיים שנויים במחלוקת, מוטרדים הטרדה פוליטית.
לסיכום: הפשרה הראויה שאני מציע' במקרה והאקדמיה מאפשרת דיון פוליטי (לא תיאורי, אלא דיוני) הוא מתן פטור לסטודנט הטוען שמרצה מסוים או עצם העיסוק בנושא פוגע בחופש המצפון שלו.
המרצה הטוב ביותר שהיה לי בלימודים ידע בקלות רבה להכניס את עצמו לראש של קהל היעד של כל דבר שעשינו. לא מדובר היה בפוליטיקה אבל אני לא חושב שזה משנה. העניין הוא אם אתה כמרצה מכניס טעם אישי ודיעות אישיות או דיעות אשר רלוונטיות לעבודה שלפניך נקודתית. זה ברור שקשה לפעמים להתנתק מדיעה אישית ולכן אם יש אצלך בעיה כזאת לא הייתי מכניס נושא שבוער בך אל הכיתה. אגב המרצה הרע ביותר שהיה לי פעם אמר לי על משהו "אני לא אוהב את זה" ובאמת שלא הפריע לי, עניתי שזה ממש לא משנה אם הוא אוהב או לא אוהב אלא אם זה נכון למטרה או לא. אז לדעתי זו לא שאלה של פוליטיקה בכלל אלא שאלה שלך כמרצה והיכולת שלך להתייחס לעבודות
אגב התעמתות עם הסוגיה האתית של העיצוב זה לדעתי נושא נפרד, זה עוד משהו שסטודנט צריך לחשוב עליו וזה משהו שאתה יכול להתייחס אליו בביקורות מלבד האם זה משרת מטרה כזו או אחרת – לשאול גם, איך זה משפיע הלאה ומעבר (האם ההשפעה הזו היא טובה או לא, זה כבר לשיקול התלמיד לדעתי – אבל העניין הוא להפעיל את המודעות לכך שיש השפעות, אני לא זוכר התייחסות גדולה לנושא הזה בלימודים שלי)
בהצלחה
אני לא מלמד על בסיס קבוע או אף קרוב לזה, אבל כנראה שהמלאכה שלי קלה מכיוון שהעמדה שלי אזוטרית מכדי לעורר אנטגוניזם. לכן עצה ראשונה תהיה לחשוב כמוני! הערה שנייה על דרך השלילה, לדעתי הקמפיין של המדרשה עם הקריאה "אל תצייתו" לוקח את העברת העמדה החינוכית לכדי אבסורד הגובל בפארודיה וחושף אג'נדה שלא באמת מעוניינת במחשבה ביקורתית אלא בסוג מאד מסויים של מחשבה ביקורתית שבמקרה לגמרי הוא בדיוק סןג המחשבה המקובל והקונצנזואלי ביותר בקרב מעגלי האמנות הביקורתית, ועל מגוון הביאנלות, תוכניות הרזידנסי ושאר התשתיות המתגמלות שלהם בעולם. עמדה ביקורתית הומניסטית בקונטקסט הזה מאפסת את עצמה לחלוטין.
עוד משהו מנסיוני הפעוט. היה תמיד מוכן לזה שלפחות חלק מהסטודנטים עוקפים אותך בסיבוב והשקפת העולם שלך ארכאית ויכנעית מבחינתם בלי קשר להיותה הומניסטית או לא, שמאלית או ימנית. נתקלתי לא אחת בנציגים ונציגות של דור חדש של פכחון חד כתער, במקרים רבים פוסט-פוליטי באופן שאני מוצא מאתגר.
ולסיום, תרגיל עצמי קטן שאתה יכול לעשות עם עצמך: שאל את עצמך מהו מקומה של השקפת עולמך על בסיס ההנחה שאין קידמה בנראטיב דברי ימי האנושות ושאין למין האנושי דרך לשלוט על גורלו. אני מוצא את זה כמסייע מאד לחידוד של איך אני בכלל ניגש לדברים לפני כל אינטראקציה. לא יודע אם זה ממש קשור לשאלה שלך.
אני לא נכנס לפולמוס הרגיל שלי בקשר לזה שלדעתי אמנות אקטיביסטית=אקטיביזם מעפן. ועכשיו אקרא את הטקסט שלך! האהא
או במילים אחרות: אקטיביזם טוב יכול להיות אמנות, אמנות היא בדרך כלל לא אקטיביסטית במהותה.
גיא – לגמרי חולק עליך. נכון שסטודנטים, כמו הרבה אנשים בהרבה זירות אחרות, נוטים לרצות מרצים. יכול להיות שחלק ממה שמושון, שכסטודנט לא הסכים לרצות את מרציו, צריך ללמד אותם זה לא לרצות. אבל כל עניין הריצוי/מרות/כניעה פשוט לא מתאים כאן. לא מדובר על התייחדות של מרצה עם תלמיד/ה ולחץ נוסח עמנואל רוזן. מדובר על פורום רחב, לאור היום בכל המובנים. מי שרוצה – שימחה.
אני בטוח שהמוטיבציה של מושון היא לא לפרוס את משנתו הפוליטית, אלא לעודד את המחשבה על הפוליטיות של המעשה העיצובי. כתוצר לוואי, ורק ככזה, כותבים רוב המגיבים כאן שייטב אם יהיה ישיר וכן ביחס לעמדותיו, אך אין בכך משום קריאה להרחיב עליהן, לנמק אותן וכו'.
לחנך את הסטודנטים למעורבות, לאקטיביזם, לאתיקה – זו בעיני משימה סופר חשובה. איפה שאני למדתי (טכניון, ארכ') בהחלט עשו זאת, במיוחד ביחס לאתיקה, אבל ממש לא רק. אגב – אתה חושב שלמישהו מתלמידי צילום יש צל של ספק לגבי עמדותיו הפוליטיות של מיקי קרצמן? אתה חושב שהוא משאיר אותן בבית? (כסטודנט שלו לשעבר אני יודע את התשובה לכך)
הקריאה שלך להדיר מרצים שפעילים פוליטית מכעיסה כל כך בעיני. אני מוצא בגישה כזו חלק מן ההסבר לכך שבמאבק החברתי בקיץ הזה היינו 350 איש ולא 2,000. תאר לעצמך – סטודנטים לכלכלה ופוליטיקה/חברה וכלכלה/היסטוריה יושבים בבית ומשחקים פלייסטיישן, במקום לקחת על עצמם מחוייבות כלפי האחר.
בחירתו של אדם לא להיות מעורב פוליטית היא בחירה לא הומניסטית, ואינה עולה בקנה אחד עם כיבוד זכויות אדם. לא כשעד לפני שבועיים היה אפשר לכלוא פה פליט ל-3 שנים בלי משפט. לא כל עוד מאהל ארלוזורוב שוכן בלב העיר החשובה במדינה. בעיני, גם לא כל עוד שיש כיבוש, אבל אפשר להניח לזה. הבחירה ב"נייטרליות", בלא ללכת לקלפי היא בחירה באדישות כלפי סבלו של האחר, בהפניית מבט, ב"כל העולם ראה ושתק". שאל אזרחים שוויצרים עם טיפה תודעה פוליטית מה הם חושבים על המדיניות של המדינה שלהם במלה"ע II.
כל עניין פוליטי הוא שנוי במחלוקת, אחרת לא היה פוליטי. הפוליסי של לעשות את המובן מאליו יוצאת מן הפוליטיקה מיד אחרי שהיא מבוצעת.
ולגבי הפשרה שהצעת – לי זה נשמע סבבה, אם מישהו יהיה עד כדי כך בחרדה, זה לא היה גורם לי להתנגד שבצלאל יתן לו תואר. אבל בכל מקרה זה יהיה אחד או שניים, וכפתרון פרקטי אני יכול לחיות עם זה.
אמיתי כוונתי בעניין החיבור ההרסני בין אקטיביזם ואמנות רחבה בהרבה אבל אתה מכיר את משנתי בנידון אז לא אלאה את הציבור בפורום זה
בתגובה לגיא מגיד, ההפרדה של עמדה פוליטית מסך כל מה שיש למרצה להציע היא מלאכותית ופורמליסטית וכל מה שהיא יכולה לגרור, גם אם היתה על כך הסכמה, זה דיון עוד יותר פורמליסטי ועקר על מהו קו הגבול בו אמירה של מרצה, שאיננו מכונה להעברת מידע וחלק בלתי נפרד ממה שהוא מעניק וממה שהפך אותו ראוי לתפקידו הוא הוא עצמו כאדם, היא פוליטית. מצד שני, מר פינצ'ובר שלא הסכים עם דברי מגיד מציג בתמציתיות את הקצה השני של הבעיה, שהיא בעייתית בדיוק באותה מידה: הסברה הטוטליטארית כי "בחירתו של אדם לא להיות מעורב פוליטית היא בחירה לא הומניסטית, ואינה עולה בקנה אחד עם כיבוד זכויות אדם". זו אמירה כוחנית המשוכנעת באופן אבסולוטי בעמדה שלא הייתי רוצה לראות איך תממש את עצמה אם תקבל כוח ממשי בידיים, מכיוון ש, האהא כמה אירוני, אני חושש שהיא תפגע בזכויות אדם. הגישה האבסולוטיסטית הדוגלת ב" כולנו נטה שכם עד שכל אדם יהיה חופשי" היא גישה שמתייחסת לאנשים שלא רוצים או לא יכולים לדבר בשפה פוליטית לאנשים לא מוסריים, כלומר נחותים מהפעיל הצודק. היא גישה של הכל או כלום. העובדה שכשהולכים על הכל מקבלים כמעט תמיד כלום (הווה אומר הנצחת הישארותך בשוליים או במקרה של "הצלחה", מימוש מודל גרוע באותה מידה כמו זה אותו בא להחליף) היא כמעט פיזיקלית.
"כאנשים לא מוסריים", לא "לאנשים לא מוסריים". עמכם הסליחה.
צודק אבי, הגזמתי – התייחסתי לאנשים שמקבלים את ההזדמנות להיות פעילים פוליטית (אפילו ברמה של הצבעה בבחירות). אני מסכים שמי שלא קיבל חינוך לאזרחות/נמצא בדוחק שלא מאפשר לו את הפריבילגיה של להיות אזרח פעיל, לא אחראי לכל העוולות שמתרחשות סביב. אבל אני בהחלט חושב שבארץ עושים הרבה יותר מדי שימוש ב"הקלה" הזאת.
אני אישית חושב שרצוי לתת תגמול כספי על הצבעה בבחירות, וייתכן שאפילו לקנוס את מי שלא מצביע. כמובן שהגעה לקלפי היא מה שנספר, ואם מישהו רוצה להגיע ולא להצביע אף אחד לא יחייב אותו.
הערת ביניים
אם מישהו צעיר מכדי לזכור כיצד המחלקה לאמנות הייתה אקטיבית מיד לאחר מלחמת 73 הוא מוזמן לחפש את הסקירה שערך הארץ ביום הכיפורים האחרון.
האקטיביזם האמנותי להלכה ולמעשה בהחלט עורר מהומה והותיר תוצאות בתולדות האמנות הישראלית.
עוד הערת ביניים
ההחלטה האישית להישאר אדיש, "לשים פתק לבן", לא לצאת החוצה, להיות "מקצוען חסר פניות" , לא מעורב, לא לוקח סיכונים ועוד ועוד היא החלטה פוליטית ומוסרית לעילא ולא להיפך.
ושאלה לסיום
כמה מהבוגרים הדעתניים שהעלו קצף על כל שבב סמולניות או להיפך, שמרו על לוחמנותם כשחיפשו (ומצאו) עבודה? כמה סירבו לבצע בניגוד לצו מצפונם?
וכמה מהם הפכו קונפורמיסטים
מן השורה…
הרי רק הדיון האקדמי מאפשר את החופש הזה ועליו צריך לשמור והאקדמיה, בניגוד לכמה אוניברסיטאות בישראל, חייבת לאפשר את הדיון. אם המרצה מביע את דעתו או לא. הסטודנטים צריכים לעמוד על דעתם לאחר שהביעו אותה.
מושון, זהו דיון מרתק.
דעתי נחלקת לשלושה. סטודנטים. מרצים. מעצבים.
תפקידה של האקדמיה היא לייצד את הסטודנטים בכלים. כלים פרקטיים עיצוביים, וכלים אישים ומעוררי מחשבה, כאלה שמלטשים עוד טיפה את אישיותם כחלק מעוד שלב בהתבגרות שלהם. רוב הסטודנטים באקדמיות השונות אינם ילדים. רובם (אולי היום זה כבר השתנה), עברו שירות צבאי, מוסד שכל ניסיון לייחס לו עמדות א-פוליטיות יהיה עיוורון מוחלט, כך שכל חשש מ"שהות" אקדמית שמאלנית במשך כמה שנים, דווקא מתאזנת בעיני לא רע (אני חי עם זה לגמרי בשלום).
אני נותן טיפה קרדיט לסטודנטים שלי שידעו מה לסנן ומה לספוג. הם אנשים בוגרים, הם אינם עוללים רכים שנחשפים פתאום לעוולות העולם כשאנחנו המרצים מלמדים אותם איך ללכת ואיך לחשוב. סטונדט אמור להבין שהוא לא לומד במוסד שקוראים לו "וויקיפדיה" אלא במקום עם השקפות עולם מסויימות (תפיסות עולם פוליטיות וכמו כן גם השקפות עיצוביות מסויימות), ומי שמלמד אותו הם לא רובוטים אלא אנשים בעלי דעות, דבר שאמור רק להפוך את חווית הלימודים למעניינת ומפרה יותר. סטודנט שלא ישכיל להבין זאת, זה יהיה חתיכת פרק דיי דרמתי בהתבגרות בשבילו. עד כאן זו האחריות האישית שאני מטיל על הסטודנטים.
זה בסדר להיות א-פוליטי. פוליטיקה איננה חייבת להיות בדמם של כל בני האדם, אבל כמרצה, וכמי שנולד בטריטוריה הבעייתית הזו על הגלובוס שלנו, אני לא מבין איך אפשר להיות לא פוליטי. במיוחד בעולם התקשורת.
נהפוכו, בעיני זו האחריות שלי כמרצה לעורר את דיונים בנושאים חברתיים, מדיניים, אקולוגיים וכן גם פוליטיים ישראלים. מה זו תקשורת חזותית אם לא עיצוב ופוליטיקה?! מחלקות העיצוב הללו הן הפלטפורמות היחידות שסטודנטים יתקלו בהם באותם שנים. אלו שאמורות, בין דרינק לשכטה, להפוך אותם לבני אדם משכילים יותר. זוהי האחריות העצומה שלנו המרצים לחשוב על הצידה לדרך שאנחנו מציידים אותם. אילו מעצבים ובעלי דיעה הם הולכים להיות. מה אני אלמד את הסטודנטים שלי אם אסתיר את דעותיי הפוליטיות? שכך צריך לנהוג? זהו חופש המחשבה שאנחנו דוגלים בו? ואכן, זו גם האחריות והבגרות הנדרשת מהמרצים. לקבל ולדעת לנהל דיון ללא הפלייה של סטודנטים שמחזיקים בדעות מנוגדות לשלהם. ביננו, סטודנט מוכשר, כמו מעצב טוב, אמור לדעת לעצב גם אם הוא לא מאמין באותם מסרים, שמעבר לאי נעימות, זה יהיה רק תרגיל איתי מרתק ביכולותיו המקצועיים.
מה בסופו של דבר מבדל אותנו קהילת המעצבים הישראלית משאר מעצבי העולם?
זו סוגייה שמטרידה אותי שנים. למשל כשאני הולך לתערוכות בוגרים, אני תמיד שואל את עצמי: כמה עבודות פוליטיות או חברתיות של "כאן ועכשיו" אני אראה? כמה ממה שאני הולך לראות בתערוכה, הייתי בקלות יכול להתקל בתערוכת בוגרים שוודיים, אוסטרלים או דרום אפריקאים? זוהי אולי הבמה האחרונה של הסטודנטים שלנו להביע עמדה אישית על העולם שמקיף אותם, לפני שהם ישאבו לעיצוב לוגואים וברושורים משמימים. אני אמנם מעולם לא צעקתי במגפון למי הצבעתי, ולא הסתובבתי עם חולצות ממותגות נגד הכיבוש, אבל לא הסתרתי את דעותי הפוליטיות מול סטודנטים. אני בעד לעורר מחשבה עיצובית פוליטית ולא משנה באיזה צד אתה. ובעבר היו אכן שחששו מעמדתי הנחרצת הזו, ובחרו שלא אנחה אותם בפרוייקט הגמר שלהם. תפדל. אני מכבד. זו בדיוק הבגרות ושיקול הדעת שהסטודנט צריך להפגין, וזה גם הכיף של מגוון המרצים הקיים. שיבחרו באחר.
אני מאמין שכל מעצב בעולם מקבל על עצמו באופן בלתי מודע עוד תפקיד ועוד אחריות, מלבד רק לעצב ולעשות את העולם יותר אסטטי. אנחנו לא חיים בוואקום, כמעצבים ישראלים יש לנו במידה מסויימת אחריות ביצירת תקשורת והעברת מסרים במקום שבו אנחנו גדלים. בין אם אנחנו אוהבים את המקום הזה או מבקרים אותו, זו החובה המוסרית שלנו.
@יסמין ואחרים:
אני כרגע באמת חושב שהגישה שלי תהיה להיות כנה לחלוטין לגבי העמדות שלי, לא להסתיר אותן, אבל גם לא להציג אותן כאיזו אמת אבסוליטית או נקודת מוצא.
אני כרגע גם חושב שאין טעם להציב גבולות לשיח או להכריז מראש שאסור להגיד 1, 2, 3… דעות קיצוניות ומסוכנות (מימין ומשמאל ומלמטה ומלמעלה ומטלפנים ומאחור) הן מסוכנות הרבה יותר כשהן מתבשלות בתוך התא הד של עצמן ואינן מאותגרות מבחוץ. מצד שני הן מעוררות דיון ומסייעות לנסח טוב יותר עמדות, אז כרגע אני רואה ערך גדול יותר בלהתודד איתן מאשר להדחיק אותן.
@רונן:
שמח שהדוקומנטרי של קרטיס נשאר איתך. (:
עצוב לי שחוויית ההתמודדות האקדמית בבצלאל עם ביטויים פוליטיים של העיצוב השאירה אותך כל כך ציני. ):
זה רק מדגיש את המורכבות של ההתמודדות הזאת. די מפחיד כשחושבים על זה.
@שחר:
בהמשך לתשובה שלי ליסמין, אני לא מציע איזה פלורליזם פוסט-מודרני עצור אלא הזדמנות להתמודד עם עמדות שונות שנהנות מחסינות מביקורת מעצם זה שהן לפעמים כל כך מפחידות. אגב, אני ממש לא צופה שאם נפתח את הדיון קצת ניתן דרור לזרוע הטיפוגרפית של מחתרת בת-עין או לחזית חוויית המשתמש של גדודי אל אקצא. אז בואו ניקח את הדברים בפרופורציה.
@אמיתי:
התרגיל שג׳וגול נתן לנו היה החוויה המאתגרת והמורכבת של שנה א. זו גם היתה אחת החוויות הזכירות ביותר מבינהן. אם אני זוכר נכון גם הקבוצה שלנו וגם הקבוצה שלכם ניצלה את ההזדמנות בכדי לאתגר את המחנה שלה, אתם עם לבנת החבלה של בשארה ואנחנו עם מודעת הדרוש ארגון טרור של ברק. לא עבודות מבריקות, אבל רלוונטיות להקשר של הצייתנות הסטודנטיאלית המדוברת.
@טרי:
אהלן :)
אמן.
@גיא:
עמדה מעניינת, פרובוקטיבית ורחוקה שנות אור מהגישה שלי. אין פה פתרון מושלם אבל אני מקווה שדווקא ההכרה שלי באתגר הזה והשקיפות של הדיון הזה ידרנו את הסטודנטים לנסות אותי ולהשתמש גם בצבע תכלת גם אם המורה שלהם לא אוהב אותו. אם אני יוצא מראש מתוך נקודת הנחה שהסטודנטים הם צייתניים וישארו כאלה, איזו סיבה יש לי בכלל להכנס לכיתה?
ולמען הסר ספק, אין בכוונתי לתת לסטודנטים תרגילים שבהם הם ידרשו להדהד את עמדותי בצורה מעוצבת וצבעונית.
@תלמיד לשעבר:
תודה, אני אצטרך את זה.
@אבי:
הצעות נהדרות ומעוררות השראה. בעיקר התרגיל המחשבתי. יש בו משהו מאוד אופטימי גם לגבי האפשרות לשנות את דעתך שלך וגם לגבי האפשרות שאחרים יעשו את זה.
אגב הביקורת שלך על הקמפיין של המדרשה היא סופר מעניינת. אני חושב שהיא ראויה לבמה מרכזית יותר מהערת אגב בדיון הזה. למעשה היא ראויה לדיון משל עצמה. בא לך אולי לכתוב אותה הפוסט אורח באנטייטלד?
@אמיתי ואבי:
מסכים לגמרי לגבי ההערה על אמנות פוליטית. זה למה אני לא מלמד אמנות אלא עיצוב. אמנים לא עסוקים בשכנוע, אין להם ערך במחקרים של מוטיבציה או חוויית משתמש אזרחית. אני אוהב אמנות מאוד, אבל אני לא חושב שהיא עסוקה בשינוי והשפעה בזמן שעיצוב/תקשורת חזותית נמדדים בדיוק ע״פ זה. אבל גם השפיל שלי בעניין מוכר משהו, אז לא נלאה…
@אבנר:
בעקרון, מה שאבי אמר. בנוגע לקואורסיה של אנשים להצביע, אני מבין את הסנטימנט אבל אני מאמין שיש דרכים אחרות. אחד המושגים שאני מתכוון להפגיש את הסטודנטים איתם הוא ״ליברטריאניזם פטרנליסטי״, מושג שבליבו פרדוקס שהוצע ע״י קאס סנסטיין וריצ׳ארד ת׳יילר בספרם Nudge (דחיפה קלה). הטענה הבסיסית בספר היא שגישה אתית למדיניות ציבורית מכוונת להחלטות ערכיות לטובת האזרח והחברה אך משמרת תמיד את האפשרות החופשית להתנגד. קנס כספי (ע״פ הספר שלהם) הוא כבר מעבר לדחיפה קלה.
@שחר:
הפניה רלוונטית בהחלט: http://www.haaretz.co.il/gallery/40kippur/.premium-1.2111734
ובנוגע לשאלה השניה שלך, אני מרגיש שלי היה את המזל להיות מסוגל לכוון את הקריירה שלי וגם להגיד ״לא״ יותר מפעם אחת כשנדרשתי לשרת עמדה שאני מתנגד לה. אבל זה חלק בלתי נפרד מהאתגרים של המקצוע הזה וזה משהו שאני מתמודד איתו כל הזמן. גם היום.
@עודד:
אני לא בטוח שהתפקיד של האקדמיה הוא לאזן את החוויה הצבאית וגם אם כן אני לא חושב שהיא יכולה או רוצה אפילו להתקרב לזה.
אגב, (בינינו) למה אנחנו צריכים ללמד את הסטודנט לעצב עבור ערכים שהוא לא מאמין בהם? האם זה תרגיל אתי שאמור ללמד אותו שאין מקום לאתיקה במקצוע הזה? אני לא לגמרי בטוח שהבנתי…
עוד מחשבות של סטודנטית:
בכל תרגיל, בכל קורס, בכל שנה, אני פוגשת את המרצה, פוגשת את הבריף ופוגשת את הרעיונות שלי באותה עת.
בכל פעם אני צריכה לבחור- *מה אני בוחרת ללמוד הפעם?* האם אני בוחרת ללמוד איך לקיים תהליך עבודה מסודר? או שהפעם תהיה לי שפה גרפית מטורפת מפופ-אפ מונחה סאונד? או שהפעם אני סוף סוף אצליח לנסח את הרעיון המופשט הזה שלי במילים ואז בצורות וצבעים? האם תהיה לי הברקה חווייתית-ממשקית שלא מהעולם הזה? האם אני רוצה ללמוד תוכנה מסויימת? האם אני אנסה לרצות את המרצה? האם אני אנסה לעשות הכל כדי ללכת נגד המרצה ושהוא בכל זאת יאהב את זה? האם הפעם אכפת לי בכלל מהמרצה, או שהפרוייקט הזה הוא רק בשבילי? האם אני עכשיו נכנסת למשהו שאין לי מושג איך אני אצא ממנו, אבל אולי יום אחד בפרוייקט אחר זה יוביל אותי למשהו גדול יותר משאני מצליחה לדמיין כרגע? או שאולי אני פשוט רוצה לעשות פרוייקט שיהיה ממש ממש טוב לתיק העבודות שלי?
ועוד ועוד ועוד מליון מחשבות ובחירות ואחוזים וסקאלות, וגם סתם קפיצה עם הראש למים.
אולי כדאי לך לנסח רשימת מטרות בסקאלה מסויימת של מה היית רוצה שנכוון אליו ללמוד אותו ולהתרכז בו בקורס שלך. ככה נוכל להיות גם צייתנים (אם נרצה:) וגם פוליטיים כאוות נפשנו, בלי לפחד לצבוע בתכלת.
(מה גם שמה הסיכויים שלא יהיה תכלת בקורס פוליטיקה בישראל?)
מושון, כנראה שלא הייתי ברור.
תפקיד האקדמיה הוא חלילה לא לאזן את החוויה הצבאית.
זו היתה תשובתי לכל החוששים מאווירת השמאל האקדמית בה שרויים הסטודנטים. אני חי עם ההנחה הזו לגמרי בשלום, כאשר תקופת הלימוד מגיעה אחרי תקופת השירות הצבאי הלא מאוזן – ימינה. זה הכל. (וביננו, אני לא כזה משוכנע, במיוחד אחרי הבחירות האחרונות, שסגלי המרצים כל כל נוטים שמאלה).
אנחנו לא צריכים ללמד את הסטודנטים שלנו לעצב משהו בניגוד לערכים שלהם. ממש לא.
ציינתי שאם קורה שסטודנט מקבל בריף שהוא אינו מאמין במסר שלו ברמה האישית, בעיני כתרגיל אקדמי, זה דווקא יכול להיות מאד מעניין. הכי קל שהסטודנטים יעצבו תחת תפיסת עולמם (וזה מה שקורה ברוב המקרים כשנותנים לעשות כרזה ל"בצלם" ויוצאים מהנחה שרובם שמאלנים) אבל מה יקרה אם ניתן לצמחונים לעשות כרזות למקדונלדס', ולשמאלנים לעצב סטיקרים תומכים בליברמן? האם ההצלחה של תרגיל כזה כשורה בהכרח בכשרונם? האם מעצב "טוב" מסוגל לשים את דעותיו האישיות בצד, וכמו "זיקית" להתאים את עצמו לבריף? האם אנחנו מסוגלים להתנתק מתפיסות עולמינו כשהן מתנגשות בחיים המקצועיים שלנו?
מעניין יהיה לפתח אחר כך דיון בכיתה על אתיקת המקצוע.
מקווה שהייתי עכשיו יותר ברור.
תודה. אם אתה לא חושב שהקמפיין של המדרשה קצת ישן בכדי להגיב עליו בפוסט כעת, אז אני יכול לכתוב משהו
אבי, אני לא ממש מבין מה אתה אומר.
מצד אחד – "היה תמיד מוכן לזה שלפחות חלק מהסטודנטים עוקפים אותך בסיבוב והשקפת העולם שלך ארכאית ויכנעית מבחינתם… נתקלתי לא אחת בנציגים ונציגות של דור חדש של פכחון חד כתער, במקרים רבים פוסט-פוליטי באופן שאני מוצא מאתגר." כלומר יש מקום להגיד שתפיסת עולם אחת "מתקדמת" יותר מאחרת, ו"מאתגר" זה אומר שיש מקום לשיפוץ, תיקון ושוב – קידמה.
מצד שני – אם מניחים ש"אין קידמה בנראטיב דברי ימי האנושות ואין למין האנושי דרך לשלוט על גורלו" אז איך אפשר להגיד על השקפת עולם אחת שהיא ארכאית ועל אחרת שהיא "מאתגרת"?
לפי איזה קריטריון?
@עודד:
מקצוענות היא לא מעל לכל, אני אולי יכולה לעשות קמפיין מעולה למקדולנדס (וזה גם בטח יהיה אפילו כיף לפתח אותו, ולא יותר מדי קשה) אבל אני אף פעם לא אעשה את זה כי זו תהיה בגידה בכל הערכים שלי כאדם, שהם בתכלס גם יותר חשובים מהיכולות המקצועיות שלי, וגם מה שעושים אותי למעצבת שאני.
עופר, התשובה טמונה במונח "פוסט-פוליטי". אני כן חושב שיש היררכיה בין תפיסות, אבל קנה המידה למדידת ההיררכיה איננו מה מקדם קידמה. באותה מידה שאתה לא תייצר היררכיה בין תפיסות על בסיס מה מקדם את ביאת המשיח – מאחר ואתה לא מאמין בזה. מאחר ואני רואה בתפיסת הקידמה, לצורך העניין, כירושה שקיבלה הנאורות מהנצרות, אני דוחה אותה, ולכן ברור שאת הפוסט-פוליטיות החריפה, המודעת והמפוכחת של חלק מבני הדור הצעיר אני מעמיד כנכונה, ואת הגישות הארכאיות כפשוט טעות, לא אמת. אגב, אני מבחין בין פוסט-פוליטיות לבין א-פוליטיות.
אבל אם תבדוק את דבריי שוב, בכלל לא הצהרתי שאינני מאמין בקידמה, אלא הצעתי זאת כתרגיל מחשבתי שנועד לחדד עמדות.
היי שלום.
לאחר קריאה מעניינת של שלל התגובות, אשמח להוסיף את נקודת מבטי על העניין.
החשש שלי מהקורס, בתור סטודנטית לעתיד, ובכללי, זה משהו שחששתי ממנו באקדמיה, זה הצורך שנעסוק בנושאים פוליטים. אני לא פוליטית, ולא מתיימרת להיות. תמיד אפפה אותי התחושה שכל הנושא הזה גדול עלי, ויש חכמים וטובים מדי שיתעסקו בנושא. לא אומר שזה לא מעניין אותי ואני משתדלת לקרוא את הכותרת באפליקציה של הארץ, או בקישורים הקופצים לי בפייד הפייסוש, אבל עדיין תמיד היתה בי התחושה שפוליטקה גדולה עלי.
ואפילו מעבר לפוליטקה, אוכל לספור על יד אחת את מספר חברי לכיתה שניכנסו איתי לשיחה בנושאים שכן מעניינים אותי, כמו כלכלה, חברה חינוך וכו'. וזה לא כי אנחנו עצלנים או טיפשים, אני מניחה כי רובנו ילדי מעמד ביניים מאזור המרכז, שלא ממש הושפע מהפוליטיקה הישראלית, ולעולם לא פיתחו עמדה פוליטית איתנה.
לדעתי העיסוק בערכי ימין ושמאל הוא פתח בעייתי, שכן מספר רב של סטודנטים פשוט נמנע מלעסוק ולחשוב על זה, עוד שהקורס הופיע במערכת ה"מידע-נט" כבר נשמעו תגובות בסגנון של: "אוי לא, למה לי פוליטקה עכשיו".
זהו, מקווה שנקודה זו נלקחת בחשבון בבנית הקורס! נתראה בקרוב.
"הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר. כשהסיבה לחוסר הבגרות אינה בעיה שכלית, אלא הימנעות מהחלטה להשתמש בו בלא הדרכה של אחר, או היעדר האומץ לעשות כן, אפשר יהיה לומר שהאדם הביא חוסר בגרות זה על עצמו".
עמנואל קאנט, מתוך "תשובה לשאלה: מהי נאורות".
@אלה:
תודה על התגובה, שמח לראות שכמה מכם כבר נחשפים ללבטים שלי ומשתתפים בדיון שבועות לפני תחילת הסימסטר. אני מאוד מעריך את התגובה שלך ואת החששות שהיא מבטאת. עם זאת הפוליטיות שאני מדבר עליה היא רחבה הרבה יותר מימין ושמאל מדיניים. את כותבת שכלכלה, חברה וחינוך הם נושאים שמעניינים אותך יותר ובכן נחשי מה? הם נושאים פוליטיים. אני אגיד לך אפילו מעבר לזה, אני יודע שיש לך עניין בתחום טכנולוגיים יותר כמו הדפסה תלת מימדית כי בחרת על דעת עצמך להתעסק בזה בקורס שלי לפני שנה. עוד אז התייחסת בעצמך ללא כל הנחייה שלי גם להיבטים הפוליטיים (!) של הפוטנציאל לשינוי מאזן הכוחות בין הצרכנים לתעשייה. אמנם מדפסות תלת מימדיות אינן ״הכיבוש״, אבל הן חושפות את הפוליטיות של תהליך היצור השליט ואף קורא עליו תיגר – זה סופר-פוליטי. אני יכול להבטיח לך שבכוונתי להתייחס להגדרה רחבה יותר של מה זה פוליטי ולאתגר את התפישות המצומצמות מאוד של המושג הזה, בעיקר בארץ.
מעבר לזה, אנחנו הולכים לדבר גם על פוליטיקה של מידע, פוליטיקה של ויזואליזציה, פוליטיקה של ממשק, פוליטיקה של פרטיות דיגיטלית, של מנגנוני רשתות חברתיות, על סייבר-אוטופיסטים וסייבר-סקפטים… אנחנו נחשף למחקרים ולמתודולוגיות של שיכנוע (חלקם מגיעים מתחומים שאינם ״אזרחיים״ בהכרח), נחשף למחקרים של כלכלה התנהגותית וקוגניטיבית שדרכן נלמד איך מידע משפיע על קבלת החלטות. נדבר גם על זהות ברשת, על שיבוש של זהות כטקטיקה פוליטית וגם על שימוש בסאטירה ובהומור ככלי להעברת מסר, גם מסר פוליטי.
לא הכל פוליטי, אבל הרבה כן, בעיקר כשזה מגיע לטכנולוגיה שהפכה תפיסות עולם וגופים מסחריים לשליטים בין לילה ובאותה הזדמנות הפכה את כולנו לנתיניהם. אני אנסה לשכנע אתכם שלמעצבים שמעצבים לבני אדם ולא למכונות יש תפקיד קריטי וייחודי במערך הכוח החדש הזה. אני מבטיח לך ולשאר הסטודנטים שאני לא מתכוון לנצל את העמדה השלטת שלי כמרצה בכדי לכפות עליכם הגדרה צרה וכפויה (והרסנית) (ומאוד משעממת) של מה זה פוליטי.
[ מערכת אנטייטלד בחרה להסיר את תגובתו של אבי פיטשון. ]
[ לצפיה בדיון שהתפתח בעקבות ההסרה בפייסבוק של אבי לחצו כאן ]
עופר, העמדה שאתה מצטט היא כל-כך 1784. אין יותר סטודנטיאלי, ילדותי ובעיקר בור וריאקציונרי מלהביא את הציטוט הזה כאן ועכשיו (או ב-1945, 1968, 1985, 1989 וכן הלאה. בעצם אפשר לתארך את התוקף של הציטוט שלך כפג, נגיד ב-1887, כשיצא "על הגיניאולוגיה של המוסר") כחיזוק לעמדה כלשהי. רוב מי שעדיין מאמינים בפרוייקט הנאורות/הקידמה לא היו מתנסחים כך היום. קאנט היה מבשר של פרדיגמה והתלהבותו מובנת לזמנה, אבל להחזיק בדבריו היום, עם כל ההבנה שלנו את האגו-מאניה ההרסנית של המערב, לתמוך יותר מ-200 שנה אחרי בדיבור המוגבל והמאותגר על כל התקופות בתולדות האנושות שקדמו לנאורות כמוגבלות ומאותגרות, כאילו משהו בבאדיקאונט הנטבחים, הרעבים והנדכאים השתנה לטובה עם אותה "בגרות". שלא לדבר על הידע שיש לנו היום על כמה מאדריכלי הנאורות בכלל ביססו את פיתוחיהם הרעיוניים והמדעיים על בסיס פרדיגמות דתיות או מיסטיות בהם האמינו. יצאו עוד כמה ספרים מאז 1784. אולי כדאי שתתחיל לקרוא אותם, אחד אחד. ג'יזס.
(סליחה על האגרסיביות. אולי זה לא רעיון טוב שאלך ללמד, הא)
——-
שוב אני! הפעם עם ציטוט, דווקא מ-2002
It is not of becoming the planet's wise stewards that Earth-lovers dream, but of a time when humans have ceased to matter" – John Gray
(From "Straw Dogs")
סליחה על הסטייה. מהנושא
הייתי שמח להתייחסות לדיעה שזה בכלל לא צריך להיות דיון על פוליטיקה ומקומה בכיתה אלא על הדיעה האישית של המרצה ומקומה… אם מדברים על פוליטיקה או על כל נושא שולי (ואז גם אין שום בעיה של לדעת מה הדיעה האישית של המרצה, הרי היא לא משפיעה על ביקורתו אשר היא עניינית לעבודה, וגם אין את בעיית הצייתנות, אם אני יודע שהמרצה יבקר כל עבודה באופן אובייקטיבי ודעתו האישית לא תיהיה קשורה, אין לי שום סיבה לבחור בכיוון כזה או אחר בעבודה שלי בהתאם לדיעות האישיות של המרצה..)
ברור לי שלא קל להפריד דיעות, במיוחד בנושאים שבוערים בך, מהביקורת שאתה נותן, אבל נראה לי שזאת העבודה.. (ואין שום בעיה, לאחר מכן, לנהל גם דו שיח אישי על הדיעות עצמן, אבל זה כבר מעבר לעניין האם העבודה משרתת את המטרה שלה)