אבירם מאיר

כשהייתי סטודנט, שמעתי הרצאה מאשת פרסום בכירה שסיפרה על עבודתה במשרד פרסום מוביל והביאה לכיתה דוגמאות של קמפיינים מוצלחים של המשרד. במסגרת קמפיין כלשהו חשבו במשרד להשתמש בקטע מוזיקלי של זמר מפורסם. המחיר על שימוש בקטע המקורי היה גבוה מדי, לכן, סיפרה בגאווה, פנו לחברת הפקות זולה ושילמו להם סכום נמוך בהרבה, כדי שיפיקו קטע מוזיקלי, מאוד דומה אך בשינויים קלים. כך יצרו את התחושה המדויקת כי מדובר באותו הדבר. הסתבר לי לתדהמתי שיש דברים כאלה. היא כמובן הייתה גאה ב"תחמון" המוצלח שהוציא אותם נקיים משפטית ובלי הצורך לשלם ליוצר.
בסוף ההרצאה פניתי אליה וטענתי בתום לב שמדובר בעבירה בפגיעה בזכויות. היא הסתכלה במבט מעט מתנשא ואמרה משהו כמו "תתרגל, זה העולם בחוץ. ככה זה עובד".

שנים של ניסיון בתחום, הכירות עם המציאות בה אנו חיים, הרצון של מעצבים ואנשי קריאייטיב לרצות את הלקוח ולהוציא לפועל עבודה טובה במהירות, הפריכו את אותה נאיביות שהייתה לי כסטודנט.
זה קורה, יום יום. הרשת מלאה דוגמאות. הנושא עולה בשיחות עם סטודנטים, עם מרצים לעיצוב ועם אנשי מקצוע בכל תחומי היצירה. אתיקה מקצועית, זכויות יוצרים ומקוריות הנן מילים חשובות העומדות בבסיס המקצוע.
קשה להוכיח, קשה עד בלתי אפשרי לאכוף את החוקים הנוגעים להעתקה. במיוחד בעולם בו אנו חשופים לתוכן חזותי בכל רגע נתון עד לטלפון שלנו וניתן לחפש "מקורות השראה" באופן זמין ומיידי בלי להתאמץ, הפיתוי גדול. הקלות בלתי נסבלת.. סיכוי נמוך שהעניין יתגלה. חברים וקולגות רבים מוטרדים מהסוגיה הלא נעימה הזו, יש לא מעט דוגמאות, ביניהן של מעצבים ידועים ומוכרים בארץ ובעולם, חלקן מובאות כאן לפניכם.

אחת הדוגמאות הובאה לידיעתי על ידי אתי כהן, בוגרת גורן – בי"ס לתקשורת חזותית אותו אני מנהל באקדמית עמק יזרעאל. אתי סיימה את לימודיה כבר מזמן וכבר החליפה תפקידים במשרדי עיצוב ופרסום. פרויקט הגמר שלה עסק בעניין אישי וכאוב; משפחתה נאלצה להתפנות מביתם בחצור הגלילית עקב מציאות כלכלית מורכבת. אתי הביאה את הסיפור האישי שלהם והציגה אותו על ידי מיצב מקופסאות קרטון עליהן דיוקנאות בני המשפחה בשחור. תכולת הארגזים, מיפוי הזיכרונות, הרגשות, החוויות האישיות ועוד, נארזו והפכו למערכת גרפית מעוצבת, קשה וכואבת המטופלת בכנות וברגש לפרויקט גמר מצטיין שנקרא "חיים בקופסא". הפרויקט של אתי זכה להצלחה וגרם לגורן ולי באופן אישי לגאווה גדולה.
השבוע הפנה מישהו את תשומת ליבה לפרסום ברשת על תחרות עיצוב קמפיין בנושא עובדים זרים שהתקיים במסגרת קורס באחד מהמוסדות ללימודי עיצוב. בין הסטודנטים נערכה תחרות. ועדת שיפוט הכוללת אנשי פרסום מהתעשייה בחרה אחת העבודות למקום ראשון. הדמיון של העבודה הזוכה לפרויקט הגמר של אתי כהן מטריד. במיוחד לאור העובדה שהפרויקט של אתי קיבל חשיפה תקשורתית ברשת ובעיתונות הכתובה. לאתי לא נותר הרבה מלבד רגשות מעורבים הנעים בין כעס, גאווה עצמית ואגו מנופח ועד אכזבה קשה מהמקצוע. תשפטו בעצמכם.

מטרידה בעיני הקלות בה ניתן להגיע לחמרים, להיחשף אליהם, לשאוב השראה במישרין או בעקיפין, בתום לב, כמקור השראה או אולי לא…
חברים וקולגות איתם דיברתי, מאוד נזהרים משום מה לחשוף סיפורים אישיים ולהזכיר שמות (אנו חיים בביצה קטנה) אבל שלא לציטוט העידו על מקרים מקוממים, חסרי בושה של העתקה בוטה ופוגענית עד כדי שימוש בדבר עצמו אחד לאחד.
ייתכן וגם אצלנו נעשו העתקות אותן לא ראינו, סביר שהמקרה הנ"ל לא היה מוכר למנחה הקורס.
במקרים בהם מתעורר חשד להעתקה במסגרת הלימודים, מופנה הסטודנט לטיפול משמעתי מחמיר והנושא מדובר ונדון בכל הרמות החל מהשנה הראשונה ללימודים.
צריך לדבר על זה, להסביר את זה, לעמוד היטב על ההבדל בין השראה, ציטוט והעתקה. אתיקה מקצועית אינה רק עניין משפטי. על היוצרים עצמם מוטלת האחריות לפתח ביקורת עצמית ורגישות גבוהה לנושא הזה, המחכה לנו בפינה חשוכה כמו חיית טרף מסוכנת.

הכותב: אבירם מאיר
מעצב, ראש המסלול לתקשורת חזותית, בי"ס גורן המכללה האקדמית עמק יזרעאל

☼ עוד מאת אבירם מאיר ← ג' זה גיטרה