משך
מחשבה בעקבות מחשבות ומעשים של עצמי ושל אחרים זמן מה אני עסוקה ברצון להישאר בתוך צילום. הפתרון הכי טוב שמצאתי בינתיים הוא לצלם בחשיפות ארוכות. למתוח את הזמן של העשיה באופן שכבר אין לו התחלה אמצע וסוף. לצלם כמו לנשום. הרי גם אם אעמוד מאחורי חצובה שעה ארוכה "אני לא באמת מצלמת שעה" אבל אני כן מצלמת. אופן העשיה שלי הופך להיות כזה שאינו תלוי זמן. דווקא הפעולה שמדגישה את הזמן מבטלת את המשמעות של הטווח. אולי כמו מדיטציה, כשהשהות בתוך הסיטואציה מבטלת את הסממנים הרגילים של "אני חושב משמע אני קיים". פשוט להיות.
