הדבק המתוק והמעצבן שמאחד אותנו.
מלכודת זהב שקופה ממכרת ומסמאת שאנחנו לא יכולים להרפות ממנה.
כשאנחנו רוצים תמיד נותרות שאריות על הידיים והן אוספות אבק וחיידקים ואפילו כבר אי אפשר ללקק מרוב שמלוכלך ואז את שארית הטעם העז אנחנו שוטפים, וטועמים את האצבע; שאריות סבון וריקנות. ומיד לא מצליחים להשתחרר מהגעגוע לתבלין האהוב, העוטף, המתוק והמנחם הזה, שוכחים את התובענות שלו, את הצרבת. הכל בלעדיו נראה חיוור ותפל ועצוב.
כמה חושי ומוחשי ומתעתע. חשבתי שהרקע הוא ים. חשתי בדגדוד על הכף, ובמשקל הטפה המַגְדלת את הקווים, ואז בדביקות, ואחר כך במים שאחר-כך ומחוץ לתמונה.
תודה מורן, מרגש אותי שחשבת שזה ים, כי זה סוגר (או פותח?) את כל הקצוות למים. אבל זה בים של געגוע; י-ם.
זה – אחד האהובים עלי.
מצטיינת אחת.