הקופסא השחורה אשר נמצאת במטוס הינה אחד הגורמים האחרונים שניתן לבדוק במקרה והייתה טעות. אלמנט הבדיקה בו משתמשים כאשר משהו כלשהו קרה במטוס ללא ידיעת הנוסעים, הטייסים והמפקחים. על אף שמעולם לא יצא לי באופן אישי לבחון ולבדוק קופסא מסוג זה, אני רק יכול לדמיין את מקבץ אמצעי החישה שהייתי מציב בקופסא מסוג זה: מצלמות, חיישני לחץ, גובה, טמפרטורה, נפח, אוגרי נתונים למיניהם ועוד. הצורך בקבלת תשובות אינסופיות הינה בליל מחשבותיו של מעצב האינטראקציה הבוחן סיטואציות על פי אמצעי חישה, ותוצרי פלט.
בין לבין נמצאים העיבוד, האנליזה והסינטזה. שלבי העיבוד והניתוח הינם שלבים פחות מודגשים. הם השטח השחור הזה שפותחים ומביטים לתוך מרחביו האינסופיים רק כשיש בעיה.
ניסיתי לחשוב האם אני אדם שמסתכל רק על הקלט והפלט או אדם שבוחן את מה שבאמצע, את אותה קופסה שחורה של עיבוד וניתוח. חשבתי על עצמי בצורה של שאלות, איזה מין אדם אני? האם אני אותו אחד ששואל תמיד "למה" או האם אני אותו אדם ששואל תמיד "איך", או אולי "מה", או יותר גרוע מכך "איפה" ו"מתי". על אף שמצבור השאלות הללו יכול להוביל לתהומות מידע גדולות, שכל אחד מהם יכול לתת סיפוק ארוך טווח, יש משהו באנשי ה"מה" "איפה" ו"מתי" שנראה פחות עמוק. כיוון שרוב התשובות לשאלות הללו מגיעות כמו צמיד עם מעט חישוקים, לעומת שרשרת.
בדרכי לתואר שני בעיצוב אינטראקציה, אני יושב ונזכר כמה ניתן ללמוד מתצפית ועם זאת נלחמת בתוכי הערגה לדיבור, לשיחה, להבנה של התהליך המחשבתי העובר על המשתמש. עד כמה תהליך הדיבור שונה מתהליך של רשימת כניסות ויציאות, תיעוד פשוט?
תצפית שרושמת את הקלט והפלט מייצרת הרבה מדדים מכנים אך נטולי רגש, נטולי חוויה. כאשר מביטים בקופסא השחורה, לעומת זאת, אפשר לחוש את החוויה אליה אני חותר. לא מדובר כאן בחוויית צפייה בסדרת ריאליטי, מדובר כאן בחוויה עמוקה, אישית כמעט כמו שיחה.
על אף ששיחות קטנות (סמול טוק) מדהימות אותי בפשטותן, אותה איני מצליח לבצע, הן מחלה מדבקת. בדומה לכתיבת סמסים או דיבור בצ'אט, אשר מתפשטת לדיבור שטחי, צעיר, ציבורי. כלומר, אני מסוגל להבין את ההתקדמות שנוצרת דרך שיחות קטנות, את שלבי הפתיחה שהן מציעות לי כאדם, אבל עיקר הבעיה היא שזה נשאר שם ולא מוביל הלאה. התוצאה הסופית היא כמו תואר ראשון, היכרות כללית עם ההיצע הקיים, בניגוד להתמודדות איתו בצורה עקבית ושיטתית. לא שאני נגד הכרה כללית, אבל לא ניתן לבנות עולם מזה. החוויות אשר נוצרות מזפזופ במה שיש לחיים להציע הופכות בשלב מסוים לבדיחה שחוזרת על עצמה, זה לא עובד פעמיים. בעידן של היום, המטרה העיקרית המעצבים היא ליצור שימושיות רציפה. על מנת ליישם זאת, יש לפתוח את הקופסה השחורה, להציץ ולמצוא את העומק, הרגש, החוויה שתאפשר לנו להפוך את מה שאנחנו עושים לשמיש אך לא נשחק.
☼ עוד מאת אנטיילד מארח: אור ארנסט ← "הלקוח תמיד צודק": חרב פיפיות
אתה כותב מאוד יפה.
אחרי כל מה שכתבת על שיחות קטנות, קצת מרתיע לכתוב במקום שקוראים לו "תגובית".. אבל בכל זאת – בהגדרה של תצפית אי אפשר לפתח שיחה אחריה? או שאתה בוחר להעדיף את הקופסא על הדיבור?