אורבניות היא תמה מרכזית בעבודתי הנוכחית. בדומה לסצינות כולן על דמויותיהן, האורבניות נמצאת בזיכרון שלי ולפיכך מצויה באף מקום. זיכרון מטושטש ששורט את הממשי, כמבנים שהגיוני שהדמויות תגורנה בתוכם. לעיתים המבנים נשארים בפורמט המוכר לנו, בניין ארבע קומות, חלונות תריסים עבי משקופים, לעיתים הם הופכים לתרשים ולעיתים כבר הופכים לספק מבנה ספק צורה חסרת פונקציה. לא הייתי רוצה לחשוב על הדמויות בציוריי כגיבורים (ובכלל) משתי סיבות: הן קונקרטיות מדי, מתקרבות לסיפוריות שאיני חושב שמתפקידי לפרש; הן אוטוביוגרפיות מדי, ואיני שופך קרביים. אם עליי לחשוב "מה מעניין אותי" כשאני מצייר – אז אורבניות היא הגיבור ללא ספק – והיא איננה מיזנסצינה.
כדי שאצליח לצייר דימויים ששורטים את הממשי, עליי לעצום עיניים ולדמיין. אינני יוצא לרחוב כמו אימפרסיוניסט ואיני משתמש ברפרנס צילומי. אני עוצם את העיניים, כמו שאני יודע שסופרים רבים עושים, ונזכר. הזיכרון הוא הדבר החשוב ביותר שיש לי. הדימוי על הבד כמובן אינו מהימן במאה אחוז לזיכרון: הוא עובר שכפול, הוא עובר עיוות, הוא חסר מקור – כיון שאינני יודע באמת אם כך נראו הדברים או שמא התערפלו. לכן אני מרשה לעצמי לשזור אותו בזיכרונות נוספים לכדי תמונה אחת שלמה, שתעמוד בקצב האורבני שטמוע בזכרוני מצד אחד, אבל עדיין תהיה שריטה קלה בממשי ולא דימוי קונקרטי דוגמת "היי, אני מכיר את הרחוב הזה, זה אלנבי פינת רוטשילד!". האורבניות היא גיבורה לציוריי – מאחור, בצניעות, כי בלעדיה לא הייתי מצליח להעביר את האווירה הדחוסה שאני מנסה לייצג.
צייר הקומיקס ב-Bored to Death (שזאת סידרה משובחת) צייר את עצמו כגיבור על (עם זין ענק :)) שנקרא Super Ray. נראה לי כיף להיות גיבורי על בקומיקס של עצמך.
ובאשר לזכרון – איזו חידה זה. לפעמים יש לי חלום שאפשר יהיה להעביר את הכל להארדיסק ולראות מה יש. או לפחות לגבות.
לא מכיר את הסדרה :)
את האמת שלא הייתי רוצה לעשות גיבוי לחלומות שלי:
1. זה מכריח אותי להיזכר, כמו שכתבתי פה ב"מחשבה"
2. זה היה מראה לי כמה החלומות יותר יפים מהציורים שלי וזה היה מבאס אותי.. :)
מאוד ממליצה לך להכיר. זאת סדרת תענוג, בקצב משלה עם עונה שניה מוצלחת יותר מעונה ראשונה.
ולגבי 2. :)