אנטייטלד מארח את ליאת אבדי

מתי כספי היה הראשון שחיבר בין שתי אהבותיי. העיצוב הגרפי והמוסיקה (יותר נכון נגינה על בס). זה קרה במסגרת קורס קצר לעיבוד מוסיקלי שלקחתי אצלו, רגע לפני הקפיצה לעומק ארבע שנות לימודי תקשורת חזותית (לפני כעשר שנים).

הקורס עסק בעיקר בטעימות מוסיקליות. קצת עיבוד, קצת הקשבה, קצת שיחה וקשקושי נוסטלגיה. באחד השיעורים, הוא ביקש שנביט אל עבר כרזה שהיתה תלויה על הקיר. מה אתם רואים? שאל בקולו השקט. זאת היתה כרזה פסיכאדלית כזאת, שחורה עם הבזק צהבהב. הוא תיאר בפנינו מקרה של מעבד מוסיקלי שמורה למאה נגני צ'לו ונגן חליל אחד לנגן בו זמנית אותו התו. העיבוד המוסיקלי, טען, מתפקד בדיוק כמו הכרזה הזאת. למרות הנוכחות המאסיבית של השחור בכרזה, העין מתרכזת דווקא בהבזק הצהבהב השולי בשטחו. כך גם בהקשבה, האוזן תתרכז דווקא בחליל, על אף היותו מיעוט על הבמה.

אותו קישור ראשוני בין שתי אהבותיי, שהתחיל באותו הקורס, לווה אותי בלימודי העיצוב ומלווה אותי עד היום. עם הזמן מתברר לי יותר ויותר ששני התחומים מונעים אצלי מאותה תפיסה. ככל שעוברות השנים, מתחדדת אצלי יותר הכמיהה לקונספט טוב כבסיס לעיצוב טוב, פחות לוירטואוזיות אסתטית. הקונספט הוא הדבק שמחבר בין האלמנטים האסתטיים של עבודת העיצוב ואם הוא טוב, יש לעבודת העיצוב תשתית טובה.

את הבס אני תופסת ככלי צנוע במהותו, המחבר בין הקצב של השיר (תופים וכלי הקשה בכלל) לבין ההרמוניה שלו (כלי הנגינה האחרים). כל עוד הוא מבצע את עבודתו נאמנה, לא בהכרח מרגישים בו (בניגוד לגיטרה חשמלית, למשל שהיא לרוב הוירטואוזית שבין הכלים). אם הוא יחרוג, יזייף, לא "ישב בקצב", הוא יקלקל לכולם. ולכן, אני תופסת אותו בתור הכלי עם הכי הרבה אחריות. הוא הדבק של ההרכב המוסיקלי והתשתית להרמוניה טובה.

קישור נוסף בין שני התחומים התבצע אצלי לאחרונה במטבח. חזיתי בו אגב שתיית קפה של בוקר:

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: אליזרין וויסברג ← מגמות מחליאות בצילום