דנה שלזינגר

המושג "בלוק כתיבה" הוא דו משמעי בעברית. יש את בלוק הכתיבה שקונים בחנויות לציוד משרדי, כזה שנועד לכתיבה ושרבוט, ויש את תופעת בלוק הכתיבה, זו שגורמת למחסום יצירתי (באנגלית writers block). אני מוצאת את דו המשמעות הזו מעניינת. האם יש קשר בין שני הדברים? האם חלק מתופעת בלוק הכתיבה זו ההתמודדות עם בלוק הכתיבה הפיזי?

אני מתבוננת בילדה שלי בשעה שהיא מציירת בצבעי גואש. מעולם לא ראיתי אותה נעצרת מול דף ריק, היא פשוט מציירת. נדמה כי הציור שלה אינו למען תכלית מסוימת, אלא לשם ההנאה מפעולת הציור עצמה. מהר מאד משיחות המכחול יוצאות את גבולות הדף והיא מתחילה לצייר על הרצפה ועל עצמה, והכל באותה הבעה ומידת ריכוז. באיזשהו שלב היא מחליטה שהיא סיימה ומכריזה "דף חדש". אני נותנת לה דף לבן חדש והיא מתחילה ציור חדש מהתחלה. מעולם היא לא ביקשה לשמור את הציור או לתלות אותו על קיר. בלי שום סנטימנטים היא פשוט ממשיכה הלאה.

כשאני משווה את הסצינה הנגלית לעיני עם ההתמודדות שלי עם דף לבן אני מבינה שעם בגרותי אבדו לי שני דברים חשובים. הראשון הוא החריגה מגבולות הדף. יש דף, יש רצפה, יש "אני", הגבולות תחומים וברורים. אבדה לי היכולת לראות את הרצף שלהם. הדבר השני שאבד לי, כנראה היותר משמעותי מביניהם, הוא היכולת לכתוב או לצייר ללא תכלית מוגדרת אלא לשם הפעולה עצמה.

בספר "ליל האוב" של פול אוסטר מתמודד גיבור הספר עם בלוק כתיבה. הוא החלים בדרך נס ממחלה קשה אך לא מצליח לכתוב כמו בעבר. הוא מוצא בחנות כלי־כתיבה מחברת כחולה תוצרת פורטוגל ומצליח בעזרתה לחזור לכתוב. המחברת גורמת לו לשטף כתיבה, אך באורח מסתורי העלילה שהוא מגולל מתחילה להשפיע על חייו האמיתיים. בספר הגאוני הזה אוסטר שוזר במלאכת מחשבת שלושה סיפורים שונים זה בתוך זה ולא ברור מה כאן הבדיה ומה האמת, הגבולות מיטשטשים ונראה כי המילים שכותב המחבר הן אלה שיוצרות את המציאות.

בסיפור המופלא הזה בלוק הכתיבה (הפיזי) משחרר את בלוק הכתיבה (המנטלי) לא בגלל שהוא בצבע כחול או מתוצרת פורטוגל, אלא בגלל שהגבולות בין היוצר לבין כלי היצירה שלו אינם ברורים עוד. חיי הסופר מושפעים מהכתיבה והכתיבה מחיי הסופר והם מתערבבים זה בזה, בדיוק כמו שכשהבת שלי מציירת היא לא שמה לב מתי זה הדף ומתי זו היא עצמה.

בסוף הספר, הגיבור משמיד את המחברת הכחולה בתוך שיאם של ארועים שמהווים נקודת מפנה בחייו. הוא מבין את ההשפעה של המחברת על מה שקורה לו: "מחשבות הן ממשיות, מילים הן ממשיות, כל דבר אנושי הוא ממשי, ולפעמים אנחנו יודעים על דברים לפני שהם קורים גם אם איננו מודעים לכך. אנחנו חיים בהווה, אבל העתיד נמצא בתוכנו בכל רגע. אולי זהו עניינה של הכתיבה … לא לתעד ארועים מן העבר, אלא לגרום להתרחשותם של דברים בעתיד." (עמ' 209).

אני חוזרת ומתבוננת בציורים של הבת שלי ותוהה מה חבוי בהם. מה נשפך בהם באותו להט יצירה, לכאורה ללא תכלית מוגדרת. האם צפונים שם ידיעות על העתיד? האם היא מספרת שם את סיפור גורלה, את סיפור גורל כולנו?  "ברגעים מסוימים באותם ימים", משחזר גיבור הספר, "הרגשתי כאילו גופי הפך שקוף, היה לקרום נקבובי שדרכו יכולים לעבור כל הכוחות הבלתי נראים של העולם – אגד של מטענים חשמליים הנישאים באויר ומועברים בכח המחשבות והרגשות של הזולת." (עמ' 210).

נדמה כי לעולם לא נבין עד הסוף את כוחה של היצירה, מאין היא באה ומה טיבה. כיצד היא נובעת כאילו משום מקום, ולשם מה היא לובשת צורה. אך נדמה גם כי כוחות היצירה שבתוכנו ומעבר לנו הם אלה שמאגדים וקושרים את גורלותינו יחדיו.

☼ עוד מאת דנה שלזינגר ← עשר שניות