את הפרק הראשון של רומן המסע "בדרכים" סיים ג'ק קרואק בשורות: "הייתי סופר צעיר ורציתי להמריא. ידעתי שאיפשהו בדרך יהיו נערות, חזיונות, הכל; איפשהו לאורך הדרך תוגש לי הפנינה".
"בדרכים" פורסם לפני כחמישים שנה ותיעד את המסעות הספונטניים של קרואק וחבריו ברחבי ארצות הברית. הספר נכתב במשך שלושה שבועות אינטנסיביים, במהלכם הקליד קרואק על מכונת כתיבה את מה שכינה "המגילה" – גליל נייר באורך שלושים ושישה מטרים אותו יצר מדפים בודדים שנחתכו והודבקו אחד לשני.
גוף הטקסט הרצוף הזה הוקלד בצפיפות ובדחיסות. סגנון הכתיבה האינטנסיבי והספונטני של קרואק הצריך נשימה אחרת ללא נקודות ורווחים בין השורות, ללא שוליים וללא חלוקה לפסקאות. המגילה הפכה את הביטוי "גוף הטקסט" לממשי ומוחשי.
מגילת הטקסט הארוכה הזאת הופכת דימוי לדרך, לכתיבה ללא הפסקה שהיא כמו נהיגה ללא הפסקה, כך שהאצבעות המקישות על הקלידים הן כמו הרגל הלוחצת על דוושת הגז, האותיות השחורות והצפופות כמו עמודי חשמל המתחלפים במהירות דרך חלונות הרכב, כמו אנשים ההופכים מטושטשים ממרחק, כמו שלטי דרכים שחלפו עוד לפני שהספיקו לקרוא אותם. כתיבה אסוציאטיבית חופשית בטיוטה אחת ארוכה ומתפתלת ללא שכתוב ועריכה. אסתטיקה של כתיבה שמצאה לה גוף וצורה.
המגילה הארוכה כמישור עליו מונח הטקסט ומציע את עצמו לקורא.
לפני כשנה יצא לאור הספר "בדרכים – המגילה המקורית" המציג את הטקסט המקורי של קרואק לפני שנערך, שוכתב וצונזר. אם מתרכזים ניתן לשמוע את המקשים של מכונת הכתיבה, את רשרוש הדפים ואת רעש נייר הדבק שנחתך ונמתח בכדי לצרף את הדפים הבודדים למגילה ארוכה.
ערב פסח. בעוד מספר שעות נצא לדרכים הצפופות והעמוסות. במקום לדהור במרחבים הריקים ולחפש גאולה מעבר לסיבוב הבא, נבהה בפגוש של המכונית המשפחתית העמוסה שעומדת לפנינו בפקק. ועדיין, אם נזכור שהמסע בדרכים הוא בעת ובעונה אחת גם חוויה ממשית וגם משל למסע פנימי, הרי שתמיד נותרת לנו האפשרות לצאת לדרכים ולהמשיך לחפש את הפנינה, גם אם במקום חזיונות נראה בעיקר ענן עשן נפלט מהאגזוז הקרוב.
תודה, מצאת שימוש הולם לתלושי החג שקיבלתי.
אולי הם יפצו על תחושת המחנק הזו של תקופת החגים, שגורמת לי לרצות להיעלם. הלוואי והיו כאן המרחבים האלה של ג'ק קרואק, כי בפקקים האלה,
40 שנה במדבר נראות כמו אופציה לא רעה בכלל.
"שהמסע בדרכים הוא בעת ובעונה אחת גם חוויה ממשית וגם משל למסע פנימי". אהבתי. קל להגיד, לשנן. ככ קשה להפנים ולאמץ. חג שמח.
אהבתי מאד את התיאור שלך את מגילתו של קרואק.
קשה לי לקחת את זה אל הכבישים הפקוקים. האם זה רק אני – חוסר ההארה שלי שמונע ממני לחוות את שטף האוצרות בעודי תקוע בפפק? או שמא באמת לפעמים כדאי להסיג את עצמך מן המקומות האלו שאתה יודע שלא הם ימלאו אותך כפי שמילאו המרחבים את נשמתו של ג'ק?
לי נראה שב' – אבל זה בטח אינדיבידואלי. אם את באמת מצליחה – קבלי את הצדעתי :)
תודה על התגובות וההזדהות עם החיבור האסוציאטיבי משהו בין קרואק לבין פקקי החג. מצרפת לינק נהדר לקטע מהתכנית של סטיב אלן משנת 1959 בו מקריא קרואק את שורות הסיום של "בדרכים"
http://www.youtube.com/watch?v=QzCF6hgEfto
הקריאה שלו היא סוג של שירה בפעולה, ושיאה בשורות הסיום: "אני חושב על דין מוריארטי, אני חושב אפילו על דין מוריארטי האב שלא מצאנוהו מעולם, אני חושב על דין מוריארטי". אחרי ששומעים אותו עושה ג'אז מהמילים אי אפשר לחזור אל הטקסט מבלי לשמוע את קולו מתנגן ברקע, מגלגל על הלשון שוב ושוב את השם דין מו-רררי-א-ררררר-טי.
ביום שאצליח להתייחס לפקק באופן הזה אדע שעברתי קפיצת דרך רוחנית מרשימה.