חניתי ממול ועברתי את הכביש באלכסון, לא ידעתי שאפשר לחנות בפנים, ניסיתי לדמיין או להיזכר מה היה שם כשהייתי ילדה. גבעה? כורכר? בית? בכל מקרה זה גבל בכניסה לחניה של הסופר איפה שהמברזלים היו מרתכים ואסור היה להסתכל, אבל זה היה הדבר הכי יפה ונוצץ שאפשר לראות בסביבה. בחניה אל הסופר תמיד היתה תקווה לעתיד טוב יותר, היה סיכוי שאבא יכנע ואצא עם איזו לחמניה או פרילי שאמא אחר-כך תגיד שאני לא אוכלת ובימים מיוחדים קרמבו גבוה משולש או דני עם מדבקה.
חציתי את הכביש, נכנסתי למקום הזה, עם השם הזה שלו ש"מלא טקס בישבן" כמו שאומרים, בפיק ברכיים. מרגישה שאני ניצבת על מקלות פריכים.
בפנים היה דווקא יפה, אסתטיקה של בית מלון, שטיחים, גופי תאורה, מרחב, תמונות, ודסק: שולחן קבלה. הפקידות בשולחן לא הכירו אותה ואמרו לי את בטוחה? לא אין לנו כזו. הסתכלו אחת על השניה ואז אחת אמרה: אולי היא בסיעודית.
בסיעודית לא היה יפה בכלל. היו שם פלואורסצנטים. מול המעלית היתה שורה של צילומים של נבחרת הסֵבֶל, החולים מתנוססים על גבי תצלומים המציגים את תפארתם הנוכחית ולצדם חנוכיות מקושטות במדבקות צבעוניות. בסיעודית הם ישבו מסודרים בכסאות גלגלים סביב שולחנות. היו כמה ציורים כושלים ומביכים של מי שרק מתחיל ונקשר בטיפשות במקום לגנוז. שם מצאתי אותה, בין אישה שבהתה בדומינו ואיש נבול שנראה ישן וצעק מדי פעם. לא מזמן הוא היה פרופסור לגיאולוגיה.
היא אמרה שהשתניתי ושהיא כמעט לא זיהתה אותי. שאלתי אותה: את מנגנת? – לא. לא מרשים לה. סיפרתי לפיזיותרפיסטית חולפת שהיא היתה המורה שלי לפסנתר, שזה יעשה לה טוב. בינתיים למורה לפסנתר זלגו קצת דמעות. כשאתה רואה דבר כזה, אפילו בזווית העין, אתה מרגיש כאילו משהו מהלב מטפטף לך, נוזל מבית החזה כלפי מטה אל תוך שלולית נקווית של עצב, אל כיס של מרה. ישבנו בתוך שממה של שקט הומה אדם, טלוויזיה ממלמלת וצעקות אקראיות. בעלה של המורה לפסנתר הצטרף בינתיים. שאלתי אותו על הנגינה והוא ענה ש"האנשים של הקומה למעלה משלמים הרבה כסף ויש להם מוזיקה ופסנתר וסרטים. האנשים של למעלה לא אוהבים לראות את האנשים של למטה. בעצם גם אנחנו משלמים הרבה כסף" ונאנח. כשהוא ליווה אותי למעלית הוא אמר לי שהוא מרגיש יסורי מצפון "אבל מה יכולתי לעשות? קשה לי כבר להרים אותה". גם אתה כבר בן 80, לא היתה לך ברירה.
(אחר-כך ביקשתי מהמזכירה של המנהל שיתנו למורה לפסנתר לנגן והיא אמרה שזה פוגע בכיוונים של הפסנתר. לא רציתי להביך אותה ולהסביר לה שזה שקר או שהיא בורה ועמת הארצות ושהפסנתר לא שומע ולא יוצא מאיזון אם מנגנים עליו חרא או זהב).
איום ונורא מזכיר לי את שקראתי על התקופה של אמלי קאר, ציירת קנדית, ששהתה בשנות העשרים שלה במשך כשנתיים בבית חולים כשהיה לה אסור לזוז (בטח שלא לצייר) היו מודדים לה את כמות האוכל כמו שמפטמים אווזים הרשו לה לאחר כמה חודשים לכתוב יומן, וגם זאת במשורה החדרים היו מסודרים בשורה כאשר קיר אחד – החזית- הוא בעצם לא קיר אלא אין קיר והקור המקפיא של חורף פרוור לונדוני שאמור היה להבריא את החולים הכחולים והרועדים רק המית אותם אחד אחרי השני (וכמובן שלא דיברו על כך, החולים היו נעלמים)
איזו מערכת מחלישה, מנוונת, כואבת, מבשרת ומביאה את הסוף
Into a wall made of stone
Maybe someday
Another child
Won't feel as alone as she does
It's been two years
And counting
Since they put her in this place
She's been diagnosed
By some stupid fuck
And mommy agrees…"