קראתי פעם על לי פרידלנדר, על סט בו צילם את מיילס דיוויס. דיוויס היה קצת לחוץ ופרידלנדר שאל אותו למה הוא מתוח, הוא ענה שהוא לא יודע איך תצא התמונה. אז פרידלנדר הביא לו ראי, כדי שיוכל לראות את המשתקף ומתרחש מנקודת המבט של העדשה, של הצלם. זה דבר יפה מאוד לחלוק את נקודת המבט שלך. לשאול מה חסר לצד השני כדי להתמקמם בנוחות ולספק לו, לנסות לספק בכל אופן, את שחסר. ובמקרה של צלם – לחלוק את עמדת המספר.
חושבת על הפורטרטים העצמיים של לי פרידלנדר, על הפורטרטים העצמיים של ויויאן מאייר. על אפשרות המפגש ביניהם. האם זו רגישות של מי שמצלם עצמו לספק מראות למי שיושב מולו להצטלם?
אני יושבת וכותבת, מקשיבה למוזיקה ולא מבינה את המלים והיא עוטפת אותי. צריך להבין? צריך להבין כנראה. חושבת על קריאה בעבודות אמנות, אם מבינים או לא מבינים. אם מרגישים גם אם בעצם לא יודעים במה מדובר. וכל הטקסטים, כל הטקסטים שכותבים ליד. שגם אני כותבת, שגם אני משתדלת לקרוא.
המוזיקה ממשיכה וממיסה בי משהו. בזוית המחשבות האלו חושבת על עצמי מסתכלת בחלון ראווה מזדמן כדי לסדר את השיער, בבבואות על זכוכית מיסגור צילומים כהים המשקפת את מבקרי התערוכה. מדמיינת שאני בפריז בז'ה דה פום בתערוכה שכבר נסגרה, עם מטוס שלא עליתי עליו, השדרות רחבות עדיין.
את כותבת כמו הגרף שמתאר את הגלים המוזיקליים (וזה מה שגם כתבתי בפייסבוק ואני מספרת לך כי את לא שם) אהבתי.
עינת, זה אחד הדברים היפים שכתבו לי, תודה וגם וואו