מורן שוב

דילוג בין קטעים מתוך סיפור קצר מחוויותיה של רב"ט מ', מפענחת תצלומי אוויר למודיעין מבצעי

 בהתחלה לא ידעתי כלל שאני מחפשת. פשוט שוטטתי. ריחפתי על-פני הנופים. נמשכת תמיד אל שבילים אפורים, אל פסים דקים בין שדות אפורים כהים מעט יותר.

שרויה שעות בנוף האפור הגולש מתצלומי האוויר, לא יכולתי למנוע מעצמי את ההזיה של שבילים ואלפי שנות פסיעות ואני עכשיו בתוכם חוצה יחידה. אין אף לא משוטט אחד בשטח; אינני רואה נפש חיה.
והנה, כעבור זמן, מצאתי שאני מחפשת, בלא לדעת מה. כמו הייתי טליה שאינה יודעת כי היא מחפשת מקום המרעה רעתה בו אִמה. ותוך שאני מתבוננת בנוף מלמעלה, צולחת מרחבים וזמן והוזָה, הבחנתי שאני בעקבות ילדה, שפעם בספר ראיתי תצלום פנים שלה.

וכבר לילה, ולפעמים מסעי רק אז מתחיל. העולם חשוך ומן המדבר שלי בוקע אור. צרצור הניאון בשולחני רוחש כמו מטוס ריגול גולמני, שגם ששט בשמים, מזהים אותו החולות ממרחק. "שֶקֶט", אני אומרת, "לעזאזל אִתְךָ, יש ילדה שם למטה שאיני רוצה להפחיד".

כל סרט צילום חדש שמגיע, אני סוללת בשולחן האור, חוזרת אל אותו תא שטח, מזהה בו אותן חלקות מגודרות ופחונים יחידים וביניהם אדמה חרוכה. הפחונים ריקים, אני מפענחת, מזה זמן אין סימן לתנועה ביניהם, אין יוצא ואין בא. תחת פחון כזה הייתי אני מסתתרת, ועם כל סרט, לכן, לשָם אני חוזרת לחפש את הילדה. אבל נדמה שהיא איננה, ואני חוזרת לשביל וממשיכה הלאה, כלומר בעקבותיה, בעקבות אותה פעם שפגשתי אותה: זה היה בתצלום משעת בוקר מוקדמת, עת שמש שולחת קרן אור רחוקה – עיניי נתפסו לצלו הארוך של מגדל מים; סמוך לו חשבתי שאני מזהה שדה אבנֵי בּולבּוסים. כמו כבשים רועות עמדו כולן באותו הכיוון, ואז ראיתי, יושבת על דוּד כהה חלוד, ילדה, רועה לבדה. כל אותו יום ליוויתי אותה עד שכָּבָה האור.
ובימים הבאים אני בעקבותיה וידעתי, שאם אדע, מבֵּין האפורים, לזהות מקום מרעה, אולי אמצא אותה שוב. לא היתה דרך בלילות שזיהיתי ולא חציתי לאורכה; לא היה הגיון שלא סרקתי את כיוונו; גם משבילים סטיתי, טיפסתי משקיפה על גבעות – אבל ילדתי אבדה לי. לא חיכתה ורצה קדימה, כלומר הלאה, אינני יודעת לאן.

 ***

חֵרוּת שְמה. ואולי חְרוּת, לא בצֵירֶה, וברֵי"ֹש לשונית; גם כך הצליל כה יפה. ניגון השם מפתה לא פחות מאשר תכונה באישיותך. חֵרות יחפה על שבילים בחול, מרככת כפותיה בעשב; אני את עינָי בעדשות מניחה. "חְרות", אקרא לה, "בואי נפליג מן המדבר אל החוף" – היא אינה יודעת, אבל זה לא מאוד רחוק; לא חיים שלמים, רק קו ישר מערבה; הולָכָה מהירה של עדשות הסְטֶרְיוֹסְקוֹפּ על שולחן האור, שמאלה על סרט הצילום. כמו אם היה זה פסנתר ואנחנו על דוֹ בגבוהים נחליק בגְלִיסָנְדו אצבעות מקליד לקליד לקליד, עד שנגיע לסִי בנמוכים. אבל מהירות האור שלי אינה מהירות האור של חְרות, והים לה רחוק, ואני רוצה להשאיר לה סימן בעולם ואינני יודעת איך, וחושבת – אולי חֵרות לי השאירה?

בינתיים מתבהר הלילה ועירי שמחוץ לחלון הופכת אפור. הבטון האטוּם לגובה מרחיק את המדבר. אני נעשית רעבה ויודעת, שברגע שאנתק עיני משולחן האור, יצאו לשוח הנמרים שרבצו מפָּנַי במסתור, ועשבים יחזרו לבצבּץ ירוקים, ומיתר דק יהדהד במדבר של קריאות רועה בקאנון עם דנדון פעמונים. "אבל תני לי עוד רגע, חֵרות, עוד סריקה אחת אחרונה, לא בשביל הסיכוי שאראה אותך, אלא שׁאַת, שמציצה ויוצאת כשאני מסתלקת, שמכירה, אני מנחשת, את קצה אפּי, אולי את העיניים שלי, חֵרות, תראי"…

☼ עוד מאת מורן שוב ← פס של שקט