מרב שין בן־אלון

בחריץ, איפה שהיה אמור להיות המושב שלא היה, סידרתי את האוסף הראשון של החפצים החשובים שלי. גרתי אז בחדר עם שתי האחיות שלי והמושב של הכסא הלבן היה מרחב שהוא רק שלי.

את הפריטים עצמם אני לא זוכרת אלא רק את חווית העונג שהרגשתי כשהייתי מסדרת אותם בקומפוזיציות חדשות. ככל הנראה זו היתה הגלריה הראשונה שאצרתי.

מה גרם לי לשמור על החפצים האלו, לרצות לסדר אותם, לצייר אותם.

מה גורם לי עכשיו לכתוב עליהם?

מה הסיבה שבגללה חפץ מקבל חשיבות ומה הסיבה שהוא מאבד אותה?

אני נזהרת לא לשים מרכאות סביב המילה חשוב. מי קובע מה חשוב ומה לא. כל דבר שקשור בחפץ כולל בתוכו אקט של מיון והיררכיה.

הקיום של החפצים סביבנו מותנה במשמעות התפקיד שהענקנו להם. ללא זה, ההתקיימות שלהם היא בלתי נראית.

תהליך המיון איננו סטטי, גם חפץ שלא זז ממקומו, הוא חפץ ממוין, אך על פי רוב אנחנו נעשים מודעים לפעולת המיון כשאנחנו צריכים לנייד חפצים ממקום למקום. מעבר דירה, אריזת מזוודה. תהליך השינוע מחייב היררכיה. לעיתים אנחנו עוקפים אותה באמצעות שמוש בתיק גדול יותר שיכיל הרבה דברים חשובים וכך הופכים את התיק, המיכל, לחפץ חשוב.

רוב הזמן אנחנו משוכנעים שאנחנו ממינים חפצים 'לפי הצורך', אך בפועל הגדרת הצורך חומקת שוב ושוב. אנחנו נוסעים למדבר ומגלים שאין לנו צורך בכל החפצים שהיו לנו.

פעולת המיון היא השלכה סובייקטיבית ובכל זאת אני מנסה למיין אותה לכמה קטגוריות שונות זו מזו.

חפץ פרקטי. הקשר בין החפץ לייעוד שלו ברור לכל אחד. אני לוקחת כובע, כי יש שמש. שעון, כדי שאדע מה השעה. בשונה ממנו, החפץ הפוטנציאלי הוא בעל ייעוד 'לא פרקטי'. משהו שאני שומרת כי יש סיכוי שאני אעשה אתו משהו. חפצים 'פוטנציאליים' הם הבטחה שלעולם לא מתממשת. כשצריך אותם באמת, הם כבר נשכחו. חפצים פוטנציאליים הם המחלה הקשה של אגרנים פתולוגיים. לעומתו החפץ נוסטלגי הוא אמנם חפץ שפג תוקפו הפרקטי אבל שומר על קיומו בגלל הזיכרון שהוא מכיל. חפץ כזה הוא מה שנקרא פריט אספני, וינטאז'. הזמן שינה את ערכו ואת מעמדו והעניק לו מימד חדש. חיים שניים.

כאמנית אני עסוקה בלחשוב על החיים השניים של חפצים ודברים העולם. חפץ השראתי עבורי הוא קטגוריה בפני עצמה. לא שימושי, לא מעשי, לא נוסטלגי ולא פוטנציאלי, אבל גורם לי לחשוב מחדש, להסתכל אחרת על מה שנמצא לידי ולכן, זה חפץ שאהיה חייבת לקנות, לשמור, לאסוף, לצלם, למסגר, לצייר, לכתוב אודות ולא לאבד.

 כשעברנו דירה, הכסא ככל הנראה נזרק. מצאתי לי מרחבים אחרים לסדר בהם את החפצים החשובים שלי. אבל אולי אני עצמי מאסתי בכסא שבזמנו הפכתי לחלל תצוגה. אולי פשוט גדלתי והוא נהיה לא חשוב.

חפצים הופכים בעיננו חשובים כי הם משקפים לנו את עצמינו.

חפצים הם פורטרטים.

.

☼ עוד מאת מרב שין בן־אלון ← פיקסו בדובר