בחודשיים האחרונים אני מצלמת סדרת סימניות בספרים; Lesezeichen ('סימניה' בגרמנית) אני קוראת לסדרה, כהומאז' לספר כינוס מאמרים של וולטר בנימין.
אני מוצאת בספרים סימניות שהשארתי לפני שנים; סימניות כפרחים מיובשים. לפעמים אלה דפים עם שורות שכתבתי וברבות הימים נדמו למכתבים ששלחתי לעצמי. תצלום שאבדתי והצטערתי עליו נורא, התברר, כעבור שנים, שהנחתי לרגע כסימניה.
ומצאתי סימניות שהשאירו אחרים; לפעמים יותר מסימניה אחת בספר ואני מדלגת בעקבותיהן ומתחקה להבין מה עניין ומה מצאו שם אותם אנשים.
לפני שנתיים מצאתי פרחים מיובשים בספר גרמני מ-1930 שקניתי שם בחנות יד שניה. 'יכול להיות לך מושג' שאלתי, 'מי ייבש ושלח אותם עד אליך'? בסימניות הספרים יש אלמנט (מופשט) נבואי.
סמיילי ששמרתי בספר האגדה לביאליק ורבניצקי בפרק 'מעשי חכמים'
לפני שלושים שנה, בשוק שבעיר העתיקה בירושלים, רכשתי לעצמי מדבקת סמיילי כדי לגהץ לחולצה. 'אשמור עליך', אמרתי לו, 'מכל משמר, להזדמנות הנכונה!'. וזה לא שהזנחתי וזה לא ששכחתי, ובכל זאת, מזה שלושים שנה שהסמיילי היה, בעצם, סימנייה. עד שבאו אברהם וטליה – וְאוֹ, אז ידעתי – 'סמיילי' אמרתי, 'זו ההזדמנות שלך!'.
'מדובר פה בחיי נצח', הבנתי, 'מודפס לטריקו, כבר מזמן היית דוהה והולך לאבדון נאמן לחולצה שאתך. אבל משומר בין דפים? זו כבר נבואת שלח לחמך; כי ברבות הימים תהיה יצירת אמנות'.
ואתה, סמיילי, הלא ידעת, עוד כשהייתי נערה – היא עוד לא יודעת, אבל יום אחד היא תדע.
הפוסטים שלך הם כמו לפתוח קיפול ולגלות תחתיו ציור יפה, אני אוהבת את הדרך שלך לגשת לנושא הכי בלתי חדיר ולהאיר ולרכך אותו.