הרגע, ברגע כתיבת או קריאת שורות אלה, נולד עיתון-מחתרת חדש איפשהו בעולם המערבי… העיתון החדש יהיה, בדרך-כלל, עיתון-אמנות. בערך אחת לחודש אני מקבל בדואר עיתון שכזה ממקומות כמו קנדה, מכסיקו, אירלנד, או ארגנטינה, או ארה"ב, כלומר מכמעט כל מקום אפשרי. אני חושב שאלה קולות מן המחתרת הגדולה של העולם המערבי.
זו מחתרת מדוכאי אמצעי-התקשורת. אסביר זאת כך: אמצעי-התקשורת במרכזים הגדולים תפוסים, מלאים, מאויישים. אלפי אמנים, סופרים, מעצבים, מבקרים וכו' מסתובבים בניו-יורק, למשל, מחוץ למערכת התקשורת (טלוויזיה, עיתונות, רדיו) כשהאנרגיה העצומה שלהם ממלאת את המכנסיים שלהם. התנאים הכלכליים אינם מאפשרים הקמת עיתונים חדשים וכו'…
…רק כאשר סביבה אנושית מסויימת מתגבשת לכדי יחידה כלכלית, מנטאלית וסוציולוגית אחת, רבת חברים, אפשר לחשוב על ייסוד עיתון. כך קרה בניו-יורק עם "ווילג'-וויס", או עם ה"סוהו-ניוז" – שהם שבועונים שצמחו מתוך סביבה שכזו, שסיפקה את המו"ל, את העורך, את הכותבים, את החומר, את המודעות ואת הקונים. את המוטיבציה לא היה צריך לבקש, כי היא היתה אצורה כאש בעצמות. עיתונאי ניו-יורקי חולם על עבודה ב"ניו-יורק טיימס" או על עיתון משלו. רק כאשר הוא חלק מקהיליה בעלת מודעות עצמית מפותחת, שה"ניו-יורק טיימס", למשל, לא מספק אותה, יש לו סיכוי לעיתון משלו. ארבע או חמש שנים לאחר-מכן הוא ועיתונו מתמסדים כהלכה, ואז שאלות-הפתיחה ("מי צריך עיתון חדש?") אינן נשאלות עוד, כי הוא חלק מהנוף. ברגע שה"ניו-יורק טיימס" ציטט ידיעה שפורסמה ב"ווילג' וייס", העולם הכיר ב"ווילג' וויס" כמקור-אינפורמציה, כעיתון.
…קבוצה בפני עצמה, בתחום עיתונות זה, היא גם נוגעת-ללב וגם בעלת כוח. נכון לומר שהיא, בדרך-כלל, עצבנית מאוד, ושעצבנות זו משדרת גירויים. נכון לומר, שעצבנות זו עובדת בכל השפות. כלומר גוברת על מחסום-השפה. אני מחזיק עיתון-אמנות הכתוב ספרדית. אני לא שולט בספרדית, אך אני "קורא" את העיתון. אני מקבל את המסר מתוך התצלומים, העימוד, הסטנוגרפיה, הפורמט. לעתים קרובות העצבנות היא המסר, העצבנות עצמה, נטו.
…כשנולד עיתון כזה גווע עיתון אחר. תמיד יהיה להם שוק, כי ה"ניו-יורק טיימס" ישלוט לעולם ואנשים צעירים תמיד יבקשו להוכיח שהם קיימים.
יפה. מעניין לחשוב על הציטוט הזה בימים בהם מספידים את הפרינט; כשעיתונאים נקראים לשימוע דקה לפני פיטורים; כשאיילי הון מממנים את מי שהיו צריכים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה; כשההבדל בין יחצ"ן לעיתונאי כבר לא כל כך ברור; וכשמגזינים אמנותיים יכולים לצאת לאור בתנאי שהמשתתפים בהם לא יקבלו שכר.
משפט כל כך נכון , צעירים תמיד ירצו לתת את קולם
זה לא חייב להיות עיתון מחתרת אך זה חייב להיות עיתון העוסק באומנות ותרבות כי ללא אמנות ותרבות מה
אנחנו בכלל ?