אפרת שהם

במקלחת שלנו תלוי וילון שקוף עם ציור של כדור הארץ. פרוס ושטוח קצת כמו בימים של לפני גליליאו גליליי. לפעמים בזמן שאני מצחצחת שיניים או מורחת קרם אנטי אייג'ינג לפנים, אני לומדת משהו חדש על כדור הארץ. למשל שיש ארץ שנקראת פרנץ יוזף ושיש מקום ששמו הוא מפרץ באפין.

לפעמים אני שואלת את עצמי למה מתכוונים כשאומרים – "קצה העולם", ואיפה זה "סוף העולם" ולמה אומרים "זה לא סוף העולם" ומגלגלת בראש ביטויים נוספים שמכילים את המילה "עולם". אני מסתכלת איפה הולנד של עמית ורוב, אורוויל של בתאל ואלון, איפה ברלין של היידי, ואיפה הרפובליקה הדומיניקנית של רתם, איפה מילאנו של ג'אמי ואלנה, ואיפה זה אירן, ארמניה, אזרבייג'ן, בהוטן, ג'מייקה, סודן, אריתריאה, אוגנדה, הפיליפינים, תאילנד.

אני בודקת מה המרחק מרוסיה לקנדה ומרוסיה לארצות הברית, לעומת זה שמרוסיה לישראל כדי לאמוד דרכו שלוש הסתעפויות של אילן המשפחה בדור של הסבים והסבתות שלי לפני בערך מאה שנה, ואיפה סמרקנד ששם גרה אחות אחת של סבא שלי ואיפה ונצואלה שלשם נסע מבסרביה אח של סבא שלי. אלה שנשארו בבסרביה נמחקו במלחמת העולם השניה מהמפה. בסרביה עצמה כבר לא קיימת על המפה.

כשאני תולה את המגבת לייבוש על וילון האמבטיה, הקצה התחתון שלה מגיע מקסימום עד לקו המשווה. לפעמים רוסיה מסתתרת. יש מגבת אחת שתמיד אפשר לעבור איתה את הודו ולהגיע עד סרי לנקה ואחרת שתמיד מגיעים איתה לפורטוגל. ויש ימים שהמגבת משתלטת על אלסקה איסלנד ונורווגיה.

———

לאבא של חברות שלי היה חלום לנסוע ולראות את הזוהר הצפוני. הוא הגשים אותו כבר פעמיים, לפני כמה שנים והשנה, באלסקה ובאיסלנד. מדי כמה שנים תיירים מכל העולם, מצוידים בתנאי עמידות לקור, בעדשות טובות וביכולת התפעלות מיפי הבריאה, נוסעים לקוטב הצפוני כדי לצפות בתופעת הטבע שנקראת הזוהר הצפוני. בתופעה הזאת השמיים נצבעים ונדלקים בכתמים מסעירים משתנים של ירוק, אדום וכחול, בסשנים קצרים החוזרים על עצמם במשך כשעה שעתיים. מי שרוצה לרדת לחקר התופעה מתחיל בהסבר כי היא נוצרת בגלל חלקיקים בשדה המגנטי של כדור הארץ ובגלל אנרגיה שמשתחררת בעקבות מפגשי אטומים. אני לא מבינה מהמלים האלה כלום אבל ראיתי תמונות ואני מתארת לעצמי שהמחזה הזה מרהיב.

אחת לכמה שנים מתרחש אירוע כזה בשמיים. אנשים שחזרו משם נוטים לתארו כמופע אורות וזיקוקים מחשמל של האקזיסטנס. לקראת אותו מופע באים לקצה העולם תיירים שבכל ערב מאתגרים את הצוואר שלהם למשך שעות, מסתכלים לשמיים בעיניים כלות, ומחכים שתתחיל התופעה. פעם, כשאמונות הקדימו את ההשערות וההשערות הקדימו את המחקר, היו אנשים שהאמינו שהשמיים נשטפים בצבעים, כדי להאיר את הדרך למתים העולים השמיימה. פעם אנשים שראו את הזוהר הצפוני האמינו שהם ראו את אלוהים. או לפחות קיבלו ממנו ד"ש.

בבית הספר היסודי למד איתי בכיתה ילד שהשם שלו הוא זהר צפון. חשבתי שזה שם יפה אבל לא הבנתי למה. הוא היה שם יפה בדיוק כמו אפרת שהם או אילן ניר או יעל צוק או אייל גולן. שמות רעננים שטשטשו היסטוריה משפחתית שטיפסה במשך דורות משורשי אילנות יוחסין והצמיחה ענפים ועלים, ונאחזה בקרקע חדשה בעקבות שורש שהסתעף בתחילת המאה הקודמת בארץ ישראל. אהבתי את זהר צפון. הוא ידע לצייר יפה ובכיתה א' זה הספיק לי כדי לרצות להתחתן איתו כשאהיה גדולה.

­­———

פעם עבדתי בארקיע בתור סלקטורית. העבודה אפשרה לי לחיות בזמן הלימודים באוניברסיטה במדיניות של שמיים פתוחים ומדי פעם להרקיע, תמורת חזרה על משפט הקלישאה עליו נשען כל בטחון המטוסים הישראלי ואיתו כל הפרודיות שכבר נעשו עליו – ארזת לבד?

כשעבדתי בארקיע טסתי הרבה לחוץ לארץ. בכל פעם שהייתי צריכה להתאוורר או כשהנפש שלי הייתה צריכה להנפש הייתי אורזת תיק וממריאה. הייתי באנגליה, צרפת, איטליה, ספרד, הולנד, גרמניה, שבדיה, רוסיה, תורכיה, קפריסין, מצריים, אוסטריה, הונגריה, רומניה, צ'כיה, תאילנד וארצות הברית. שרתי את שירת הנוסע המתמיד. מזוודתי הייתה ביתי. חנויות הדיוטי פרי היו חלונותיו.

כמעט ולא צילמתי בכל אחת מהנסיעות הרבות שנסעתי. נראה היה לי מיותר לצלם את אחד הרגעים כשכעבור שניה אפשר לצלם את הרגע הבא וההוא והזה והזה והזה. ונראה לי מסורבל ומכביד לראות את העולם מבעד לעדשה של מצלמה. המחשבות האלו השתנו כשקניתי לפני כמה שנים מצלמה דיגיטלית שהגיעה אלי במזוודה של טליה בטיסה טרנס אטלנטית מארצות הברית. טיסה שאחד הדברים היחידים שאפשר להיאחז בהם כשנמצאים תלויים בין שמיים לארץ, הוא סרט האנימציה המקרטע בו מטוס קטן חוצה יבשות וימים ומראה את מיקומו בדרך הארוכה. כמו ציור של מסלול נדידה של ציפור גדולה יחידה, שציבור הטסים נמצא בבטנה. אם יש דבר שאני מצטערת עליו בכל הקשור לנסיעות ההן לחו"ל, הוא שלא צילמתי יפנים שמצלמים את עצמם ליד מקומות שתיירים נוהגים לצלם בהם את עצמם. אם יש סלקטורית או דייל שקוראים עכשיו את הקטע הזה באנטייטלד ולפניהם עוד כמה שנות עבודה במיטב הבירות בעולם, הייתי ממליצה להם לצלם יפנים שמצלמים את עצמם ליד כל המקומות שמרבית האנושות מסמנת עליהם וי בטיולים בעולם. אפשר יהיה לעשות מזה תערוכה. או לפחות לפתוח בלוג.

­­———

סבתא שלי, אמה של אמי, היתה רטשת ועבדה בריטוש בצלמניה ומהבית. היה לה פנס מיוחד ששפך אור על סרטי הצילום וחתיכת בד גדולה שחורה שהיא הכניסה את ראשה אליה כדי ליצור לה חדר חושך על שולחן העבודה במטבח. המקצוע שלה היה לייפות את המציאות ולהפוך את הנגטיבים לפוזיטיביים – להסתיר פצעי בגרות, לטשטש שומות, ללטש קמטים. פוטושופ בגרסה הידנית. היא עבדה במקצוע עד שעבר מהעולם, בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהתחילו לצלם בפילם צבעוני ולפתח את סרטי הצילום בפיתוח מהיר. לסבתא הזאת שלי קראו רצה. כשהיא עלתה לארץ בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת ניסו לשכנע אותה להחליף את שמה לשם עברי. היא דבקה בשלה ומאז שאני זוכרת את עצמי היתה לי סבתא רצה.

ריטוש וליטוש המציאות הפכו למחויבי המציאות. ראו למשל פרסומות, תמונות במגזינים ואת ההצלחה של אינסטגראם. נסיעות לחוץ לארץ הן דרך נוספת ללטש את המציאות. השמיים נפתחים. התפאורה אחרת, התאורה אחרת, אוכלים אחרת, מריחים אחרת, קונים אחרת.

בשנת 1590 גילה מלטש עדשות משקפיים הולנדי, זכריאס יאנסן, כי עדשת הזכוכית מרכזת את קרני האור העוברות דרכה וכאשר מקרבים עדשה כזו לעצם כלשהי מתקבלת תמונה מוגדלת שלה. השימוש בעדשות זכוכית קמורות וקעורות, להגדלת מראה העצמים, הביא למהפכה מדעית כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית אפשר היה לראות הרבה מעבר לגבולות יכולותיה של העין. גם המיקרוסקופ וגם הטלסקופ היו תוצרי המהפכה הזו – האחד אפשר לראות את הזעיר והשני את הרחוק והכביר – ושימוש בכל אחד מהם יכול היה להוליד את הביטוי עין מזויינת.

שנים ספורות אחרי הגילוי הזה, גליליאו גליליי, האיש עם השם הכי מתגלגל על הלשון, היה האדם הראשון שהשתמש במכשיר הטלסקופ כדי לעשות תצפיות אסטרונומיות. בעזרת הטלסקופ הוא גילה ארבעה מהירחים של צדק. ובעזרתו הוא חיזק את תמיכתו במה שקופרניקוס טען כמה שנים לפניו – שכדור הארץ ושאר הכוכבים חוץ מהירח סובבים סביב השמש. הטענה הזו הייתה בניגוד גמור לאמונה של הכנסייה ולתפיסה של אנשי המדע באותה תקופה שהאמינו שכדור הארץ הוא גוף שלא זז ועומד במרכז היקום. כארבע מאות שנים אחרי גליליאו, עדיין יש אנשים החושבים שכדור הארץ נמצא במרכז היקום. חלקם גם בטוחים שהם עצמם נמצאים במרכז כדור הארץ או העולם. לתפיסתם, הם אינם טועים.

­­———

בגיל 14  או אולי 15 השתתפתי בתרגיל חולות בחוף ניצנים עם החברים שלי בחוג הסיור של החברה להגנת הטבע. היה לילה, הירח טיפס למעלה ושט, כמו בשיר היפה של שרונה ודניאלה פיק, לאט לאט מעל לעננים. הכוכבים נצנצו. הכל. אבל כל תיאור השמיים לא הוא העניין. יצאנו לחולות בעקבות העקבות של בעלי החיים שבמשך היום חם להם וחשוף, ובלילה הקריר והאפל הם מתעוררים לחיים. בכל שעה משעות הלילה יצאה משלחת של כמה מאיתנו לשביל שטושטש כדי לבדוק מי התעורר וקם לחיים ובמה השתנתה השעה ההיא מכל השעות.

כשהמשלחות חזרו משביל העקבות, הצטופפנו כולנו מסביב לאש המדורה. באישון הלילה מישהו הציע שנשים גפרורים בעיניים כדי לשמור עליהן פקוחות ומישהו הציע שנלך לשחות בים. הלכתי עם אלה שהלכו לים. הירח גם הוא יצא לטיול ולא חזר והלילה היה שחור משחור. נכנסנו לים בבגדים, מגושמים כמו נערות ונערים בתחילת גיל ההתבגרות. שחיתי בחשיכה עד שגל גדול בא ושטף אותי. נבלעתי בתוכו. זרם חזק משך אותי וסחרר אותי מבלי להבין מה למטה מה למעלה. לא ידעתי מימיני ומשמאלי. בלעתי מים מלוחים. הרגשתי כמו טייסים שמתרסקים עם המטוס שלהם בים ואחר כך כותבים בעיתון שהם היו בורטיגו. סרט אימה. בניגוד לסיפורים על רגעים אחרונים לפני המוות, תמונות מהירות של סרט חיי לא חלפו מול עיני. נבהלתי מחוסר היכולת לנשום ומאובדן האחיזה באיזו שהיא קרקע מוצקה. אני זוכרת חשיכה נראית, סחרור ופחד מוות.

כעבור כמה שנים אחד מהחברים שהיו איתי בתרגיל החולות, התרסק עם המטוס שלו בכנרת כשהוא היה בצבא. הוא היה צלם חובב וצילם בעיקר תמונות טבע של פרחים וציפורים. היה לו שם רענן. זה היה בערך 15 שנה לפני שהעולם התחיל להשתמש במצלמות דיגיטליות. הוא עלה לשמיים ולא זכה. רוחות מזרחיות שרקו אז מעל האגם. השמיים היו בהירים. על משפחתו חרב אז העולם.

———

הבוקר המגבת שלי נחתה בקמצ'טקה ובועות הסבון סימנו קו אווירי בין צ'אד לטייוואן.

פורסם לראשונה ב־17 באוקטובר 2012

☼ עוד מאת אפרת שהם ← רגע לפני הרגע שאחרי