אבירם מאיר

לקראת המשחקים בריו 2016 תמליץ שרת הספורט להוסיף את העיצוב כענף ספורט אולימפי (סתם לא באמת)

בדרך מהעמק למרכז. לאסוף מישהו משכונת שפירא בתל-אביב ומשם לכיוון ירושלים. עומס חום כבד, ימים בהם אני משלב ודוחס את כל הפעילות שלי, ככה צפוף, כי מי רוצה תל-אביב בחום ובלחות הזו ומי יכול להרשות לעצמו לנסוע כל כך הרבה בשבוע שמחירי הדלק עולים בעשרות אגורות לליטר.
ואדי ערה. ילד שנראה בן תשע עומד בין הנתיבים, מקבץ נדבות במבט ריק. גם הוא נפגע מעליית מחירי הדלק. אני לא מסתכל לו בעיניים, איך אני יכול?, אין לי אפילו זמן, הנהג שמאחוריי צופר ומבהיר לי שאם לא אעבור בירוק שאמור להגיע כל רגע, הוא יכנס בי מאחורה.
מבט קצר במדחום של הרכב מראה לי שבחוץ 39 מעלות. אני אפילו לא מעז לפתוח את החלון ולקבל את זרם האוויר החם ומבאס המזגנים הזה. הילד הזה מחזיר אותי לפרופורציות ואני מצקצק לעצמי בכובד ראש.
שכונת שפירא – תל אביב, ערימות של לכלוך, הזנחה, סודנים, ניגרים, אריתראים, דתיים, סטודנטים, פעילים חברתיים, מתנ"ס, מכון בריאות ובליל ריחות וקולות בפינת הרחוב. תמהיל מוזר של מוזיקה מזרחית ואפריקאית, זיעה חריפה, חילבה וכמון ועוד תבלין אחד לא מוכר. כל אלה בעיתון ובטלוויזיה לא עוברים
בדרך לירושלים פונה בלטרון למיני ישראל, פעם ראשונה שלי. איכשהו לא יצא לי אף פעם לבקר שם. אני מוזמן לשם כדי לצפות בהפקה חדשה של מופע קרקס שמעלה את אליסה בארץ הפלאות.
קורי אסוציאציות מתחברים לי בראש באורח פלא (אולי זה החום) והכול מתקשר: מופע הפתיחה המרהיב של האולימפיאדה בלונדון*(1), תרגילי אקרובטיקה מרשימים של אמני הקרקס המקומיים, התעמלות מכשירים וסלטות באוויר וכמובן אליסה ששותה את השיקוי שיכול לאפשר לה לטייל בפארק ההזוי והמתפורר הזה כשהיא מיניאטורית. הנה היא בשדרות רוטשילד קרוב לפסל ה"התרוממות" של קדישמן שברוח הימים האלה נראה כמו גרסא חלודה ובלתי גמורה של סמל האולימפיאדה.
מעניין איך הייתה נראית מחאה חברתית במיני, בדיוק כמו שהציבו כאן בובות זעירות של מתפללים בכותל, גולשים בחרמון, או מוסלמים בהר הבית. אולי בעתיד כשהכול יהיה כבר מאחורינו יהיו שם בובות קטנות באוהלי מיני מחזיקות כרזות זעירות. מעליהם ירכנו הורים צעירים ומזיעים שילדיהם הקטנים על כתפיהם, יצביעו ויגידו: "תראי מתוקה, כאן באוהל הכרתי את אבא כשהיינו סטודנטים, לפני שנולדת" ויחייכו לעצמם חיוך מבויש ומלא משמעות.
אני משתעשע ברעיון ההזוי שמישהו יעשה בקרוב למחאה הזו "הילדים התכווצו" והיא תתפוס את מקומה במיני ישראל, כפרק בהיסטוריה המקומית, אולי אפילו יהיה לה מקום של כבוד כמו מחאת הסטודנטים בפריז*(2) ב1968. ככה כשזה בקטן לא רואים את הפרטים ואפשר לבחור על מה להסתכל וגם את מה בוחרים לא להראות. חודש עבר מאז ביקרתי בחללים המרשימים והממוזגים של תערוכות הגמר בבצלאל, שנקר, ויצ"ו ועוד, ככה בתוקף "תפקידי" כראש מחלקה. אפילו כתבתי מחשבה בנושא אבל עכשיו הכול נראה לי קצת פחות קשור לכל מה שקורה בחוץ, מחוץ למזגן. בשבועיים האחרונים מפליאים בכשרונם על מסך הטלוויזיה אצנים אפריקאים לשעבר המייצגים את הולנד, בריטניה וכו'. אולי יום אחד, מכאן משכונת שפירא תבוא המדליה האולימפית.
_______________________________________________________

*(1) היום, במקביל לפרסום המחשבה הזו מתקיימת ריצת המרתון המסורתית וטקס נעילת המשחקים האולימפיים בלונדון. מאז שהתחלתי לכתוב אותה עברו כבר כמעט שבועיים והיא ממתינה בסבלנות ליום הפרסום שלה.

*(2) במאי 1968 פרצה מחאת הסטודנטים בצרפת. מחאה חברתית שיצאה נגד חוסר צדק ושוויון, קפיטליזם, אפליה וגזענות, לאומנות ותחושת מיאוס כללית מהשלטון.
כרזות היו חלק חשוב ומשמעותי ביצירת סולידריות חברתית, שינוי דעת קהל, הנעה לפעולה ושימשו פה לעשרות אלפי אזרחים. רוב הכרזות עוצבו על ידי סטודנטים ואזרחים, הודפסו בצבע אחד בטכניקת דפוס משי, אך לא רק. פועלי דפוס שהצטרפו למחאה הפעילו גם את מכונות הדפוס ועזרו בהדפסתם והפצתם במרחבים הציבוריים. המחאה הובילה לבסוף לשביתה כללית, להפלתו של שלטון דה-גול ולפיזור הממשלה. ההבדל המרכזי בין המחאות הוא שהיום גם הכרזות הספונטניות והתגובות הבוטות, הבועטות והישירות למעשי השלטון, מוזמנות ממעצבים מוכשרים ומיומנים שיושבים בחלל וירטואלי ככיתת כוננות מעוצבת המוכנה לשלוף לך בזמן אמת דרך הרשת החברתית הקרובה למקום מגורייך חומרים מנוסחים, מוקפדים ומעוצבים אשר מיד למחרת יינשאו בכיכרות על ידי המון "ספונטאני" חולמני, לוחמני. על גיליונות כרומו מבריק.

☼ עוד מאת אבירם מאיר ← שווה לנסות