מאות סטודנטים מסיימים בימים אלו ארבע שנים של לימודי עיצוב אינטנסיביים ובקרוב ייצאו לעולם וייקראו מעצבים. הלימודים בארץ, כמו כל דבר אחר כאן – קשים, תובענים ולעיתים גם מתסכלים. תסכול שנובע מביקורות מלחיצות, סקיצות חוזרות ונשנות, מחסור בשעות שינה, שיופים בלתי נגמרים והוצאות כספיות אדירות. כל אלה מקבלים הצדקה לשם השגת החלום הנשגב – להיות מעצב. זכור לי במיוחד שיעור בשנה ג' בהנחיית מרצה בכיר, שהביט בכיתה של 30 סטודנטים, ובבוז שאל: "למה אתם פה? לכו לים במקום לבזבז את הזמן שלי ושלכם. הרי חצי מכם אפילו לא יהיו מעצבים". מה שנתפס אז כעלבון, היום נתפס כסוג של עובדה. חצי מאיתנו באמת לא מעצבים. אני לא מעצבת. עם זאת, הלימודים האקדמאיים העניקו לי יותר מאשר מקצוע. התרגילים והעבודות פיתחו לי את החשיבה, גרמו לי להתבונן אחרת על העולם סביבי ולהבין מהו עיצוב נכון. כשהלימודים הסתיימו, מצאתי את עצמי עומדת במחלף סואן עם תיק עבודות בידי, מנסה לחשוב מה אעשה בשארית חיי. שתי האפשרויות העיקריות שעומדות בפני בוגר טרי לא נראו לי אטרקטיביות במיוחד:
- לעבוד כמעצבת מתחילה בסטודיו/מפעל/חברה בעלת חטיבת מעצבים, להשתכר במשכורת מתחת לממוצע. להיות סוג של ביצועיסט. התרומה המשמעותית כמעצב תגיע לאחר כשנתיים של עבודה מול מחשב, בבניית מודלים בתוכנת תלת/דו־ממד/אוטוקאד כלשהיא.
- להיות מעצבת עצמאית (אפשרות המיועדת לשואפים גבוה בעלי הלב החזק והגב הכלכלי) לפתוח סטודיו (לבד או עם חברי כיתה) ולעסוק בהתלבטות אם לקרוא לעצמו "סטודיו לעיצוב", רק להוסיף לשמו את המילה "דיזיין" או, כמו מדונה – שם פרטי בלבד. להסתפק, לפחות בהתחלה, בבנית מודלים לסטודיאים המבוססים יותר, ולעיצוב מדפים לחברים של ההורים.
הבנתי שהקושי לא נמצא רק מאחוריי וקלטתי את הדבר הזה שחמק ממני במהלך הלימודים – אי אפשר ללמוד להיות מעצב. הבנתי שעיצוב הוא כישרון ייחודי. או שיש, או שאין. כלומר – אפשר ללמוד לפתח את היכולת הזאת, אבל אי אפשר ללמוד להיות מעצב. זה כמו, נגיד, להיות זמר. האם מספיק לסיים לימודים באקדמיה למוזיקה? למה לא לחוות את התחום העשיר הזה מכיוונים נוספים? האם צריך לסבול בעבודה שלנו רק כדי להצדיק את התואר שלמדנו? בתחום העיצוב טמונים פיתולים והסתעפויות. מותר לסיים את התואר ולא להיות מעצב.
מעניין מאוד , מסכימה איתך
אני לא מבינה למה לאופציה 1 לא קוראים בארץ פשוט, "התמחות" ומגבילים אותה לכמה חודשים עד שנה. זה היה מתקבל מאד טוב בין הבוגרים וזה מאד מקובל בחו"ל הרי.
אני לא ממליצה ל"לסבול בעבודה", אבל אני חושבת שבוגרים ומעצבים צריכים להיות מציאותיים ולהבין שהתחום הוא לא גן של שושנים, ושהם לא יעצבו רק מיתוגים והזמנות לתערוכות בסוף הלימודים.
נער הייתי וגם זקנתי ולא הבנתי למה מרצים מדברים באופן פוגעני. נדמה לי שחלקם חושבים שזה חלק מהתפקיד, ואולי זה גם היה התפקיד שלהם בצבא.
אגב, עיצוב מדפים לחברים של ההורים – מה רע בזה?
זו בהחלט אופציה ראויה.
יתרה מזו, מניסיוני בעבודה עם עשרות מעצבים, הקשר בין הצלחה לכשרון, לפחות בתחום העיצוב מקרי בהחלט.
הי עידו
מסכימה מאוד בנוגע למרצים.
לגבי המדפים- אין בזה שום דבר רע, אבל לא לכולם יש חברים שצריכים עיצוב מדפים…
בתור מעצבת שסיימה את לימודיה לפני שלוש שנים ובשנה האחרונה יצאה לעצמאות, אני מבינה את התסכול של הבוגר הטרי, את החששות וחוסר הבטחון. גם אני חוויתי אותם. אבל כמו בכל דבר בחיים: בהתחלה צריך להתחיל מההתחלה. וכמו שציינת במאמרך, במהלך הלימודים התובעניים – קיבלת את הכלים להיות מעצבת. עכשיו, את אמורה ללמוד איך הדברים עובדים תכל'ס. ואין שום דבר רע, אלא להיפך, בלעבוד שנה או שנתיים ראשונות בסטודיו של חברה כלשהיא. וכמו שאביגיל ציינה בתגובתה – זאת אכן סוג של התמחות. ואם תסתכלי על זה ככה, אולי זה לא ישמע לך כל כך נורא. אחרי שתצברי את הנסיון והבטחון ותיק העבודות שלך יכלול קצת מעבר לעבודות סטודנטיאליות – תחליטי אם לצאת לעצמאות או להישאר שכירה. לשתי האופציות כמובן יתרונות וחסרונות. אבל זה כבר לפוסט אחר…
שבוע טוב ובהצלחה.
בתור בוגרת תואר ראשון בעיצוב אני היום יודעת שמסלול הלימודים לא בנוי נכון – המרצים ברובם אדריכלים ולא מעצבים והם אלו שמלמדים אותנו להיות מעצבים – קצת מגוחך – עם מבט מזלזל מעט בעיניים וכן גם בגישה – זכורה לי ביקורת של אחת האדר' המוכרות בארץ שאמרה לי על הפרוייקט האמורפי שלי שהיא אוהבת קווים ישרים בלבד… והציון היה בהתאם. לא מעט מיכשולים עוברים הסטודנטים עד כדי חוסר ביטחון בהיותנו מעצבים – אך מי אמר שאנחנו לא מעצבים – הרי זו אומנות ולאומנות אין גבולות. כשאנחנו מסיימים את התואר עם המשפט "תודה לאל" אנחנו שוחכים מה הביא אותנו ללמוד עיצוב – איפה האש?
התחום הזה בעיניי עדין בחיתוליו ולאף אחד אין את האומץ לעשות שינוי מהותי בהגדרות היותר מדוייקות של המקצוע. ובכלל בחוץ אין פנטזיות אין עולם של הכל אפשרי – כאן יש לקוחות עם דרישות והדרישות קצת משעממות. וכן גם אין "כבוד" ראוי למעצבים – זה כאילו נכנס לתחום של העובד השחור – הנחות יותר, למה לי לעבוד במשרד אדריכלים – הרי למדי 4 שנים מאלות – זה לא מספיק? למה לא מכשירים אותנו לכך בתוך ה4 שנים המייגעות האלה?
אני למדתי בין 10 ל12 קורסים בסימסטר – מ8 בבוקר עד 18 19 בערב – מבחנים הגדות ביקורות – לא פעם בסימסטר אלא כל יום!! כל יום להתמודד ולנסות להוכיחח שאני רואיה לתואר ולהיקרא מעצבת! אבל זה מהשיש
אני לא מסכים שכישרון לעיצוב זה משהו שנולדים איתו. וגם אם כן, כל קשר בין 'כישרון' ל'הצלחה' בתחום הזה מקרי בהחלט.
הי יעל
תודה על התגובה!
הייתי רוצה לחדד את המסר: לא מדובר בחששות או בחוסר בטחון לקראת העתיד לבוא,
כוונתי היא שתחום העיצוב מורכב ומלא אפשרויות נוספות
מלבד שתי האפשרויות העיקריות שעומדות בפני הבוגר הטרי.
אין בי כל רצון להחליש ידיהם של הסטודנטים לעיצוב, אלא להיפך.
אני עומדת מאחורי הטענה שאפשר (ואפילו מעניין!) ללמוד עיצוב, אבל אי אפשר ללמוד להיות מעצב,
ושזה בסדר גמור.
את פשוט מסמנת בכתיבתך את מיתחם העצלנות של ימינו אלו, את רוצה הכרה אינסטנט ותקציבים שמנים מיומך המקצועי הראשון. עיצוב הוא מקצוע של טיפוס במעלות התודעה העצמית תוך הקשבה התבוננות ולמידה מהאחר
מהן שנתיים של ביצועיסט או אסיסטנט למעצב במקצוע שהוא לכל החיים.
מעין,
כמובן שתחום העיצוב מורכב מהמון אפשרויות, לכן אני לא ממש מבינה למה את מתבאסת משתי האפשרויות שציינת… יש לך אינספור כיוונים שאת יכולה להתפתח בהם. תחשבי לאן תוכלי להגיע בעוד שנתיים, או פחות.
ודרך אגב, עבודה בסטודיו/מפעל/חברה בעלת חטיבת מעצבים יכולה להיות גם עבודה בסטודיו מגניב ביותר, לא חסרים כאלו. גם אם את רק בתחילת דרכך.
בעל נסיון,
אני לא בטוחה שהבנת עד הסוף את המחשבה של מעין.
לא מדובר בעצלנות, לא מדובר ברצון ל"הכרה עצמית אינסטנט", אלא על מצב שבו אחרי 4 שנים מפרכות של למידה של הפרקטיקה של העיצוב, אתה מוצא את עצמך במצב שבו אתה לא רוצה לעסוק במה שלמדת ברמה הפרקטית, אך מצד שני, לא רוצה להתנתק מעולם העיצוב.
בעצם השאלה כאן היא איך להיות מעצב בלי, תכלס, לעצב.
גם אני כמו מעיין, סיימתי לימודי עיצוב, 4 שנים מפרכות (בהצטיינות), עבדתי בתעשייה בתת שכר, והבנתי שאין לי רצון להמשיך ולעצב למחייתי (ללא קשר לתהילה, ללא קשר לאינסטנט, ללא קשר לשכר) פשוט ההכרה שלא כך אני רוצה להעביר את שארית חיי. או אז, נתקלתי בקיר, שהרי אם אני לא רוצה לשרטט, ולעצב, בעצם מה האופציות שיש למעצב?
אני מאמינה שאני ומעין לא היחידות שנתקלנו בשאלות האלה, ואני מאמינה בלב שלם שאנחנו ושכמותנו נפתח את העיסוק בעיצוב למקום שאינו רק הישיבה מול המחשב והתוצר שבסוף, אלא למקום שבו יש לתחום מרחב מחייה טקסטואלי, מעשי, מחקרי, ביקורתי וכל אספקט אחר שקיים כמעט בכל תחום ופקולטה מקצועית, אך לצערנו קצת חסר בעיצוב.
מעין פה כדי להגיד לבוגרים, זה בסדר שאתם לא רוצים לעצב כל היום, זה בסדר שאין בכם את "הלהט" ליצור במשך כל החיים אובייקטים תלת/דו ממדי עבור לקוחות, זה בסדר וזה לא עושה אתכם פחות רלוונטיים לעולם שנתפס בו שכל מי שאינו עסוק ב"עשייה" הוא סוג ב'.
מה שכן, אני חושבת בניגוד למעין שהעובדה שאני לא "מעצבת" בפועל לא עושה אותי פחות מעצבת.
אני מעצבת. אני רואה את ההשלכות של זה בכל מה שאני עושה או חושבת. זו דרך חיים, זו התפתחות מחשבה, זו היכולת לקחת רעיון קטן, להנביט אותו ליצור ממנו עץ מסועף. עם זאת, בסופו של דבר לדעתי, זה לא חייב לבוא לידי ביטוי בצורה חומרית וזה שהוא לא אובייקט לא עושה אותו פחות מעוצב.
אחד האתגרים בכל תחום עיסוק הוא להשיג תחושת סיפוק ואושר בעשייה. ניתן להגיע לשם גם בתחום העיצוב כאשר אנו מזהים את הכשרון שניתן לנו ומשלבים אותו בתחום שאנו מאוד אוהבים לעשות. לעתים נדרשת חוויה קצרה כדי לזהות את העיסוק בו אני כשרוני מאוד ויכול לבטא את עצמי ולהשפיע. לעתים נדרש זמן רב יותר, הכולל 4 שנות לימוד מאתגרות בעיצוב. חלק מהבוגרים מזהה במהלך הלימודים את הכשרון שלו ואת התחום בעיצוב אותו הוא אוהב. אותם בוגרים מתמקדים בבחירה שלהם, עובדים קשה ומצליחים להגשים את עצמם כמעצבים מקצועיים. חלק מהבוגרים מזהה במהלך הלימודים, או לאחר השגת התואר, שהתשוקה שלהם מופנית לכיוונים אחרים מעיצוב החומר. זה הזמן להיות אמיץ, לבדוק ולזהות מה אני רוצה לתרום ולעניק מכישוריי הרבים לחברה ולהפנות את המיקוד למקום בו כישוריי נפגשים עם אהבתי. זה מקום בו האדם נמצא בייעודו. נדרשת עצמה רבה כדי לפנות למקום הזה, להשתחרר מתחושת "הנעילה" במסגרת שוחקת, רק בגלל ש"השקעתי 4 שנים יקרות בחיי בתחום שאיני חש שלם איתו".
להערכתי, המאמר של מעיין מזמין כל אחד לעשות חשבון נפש ולהמשיך במלוא הכשרון והאנרגיה את עיסוקו כמעצב מקצועי, אם זיהה ששם ייעודו. יחד עם זאת, כל מעצב צעיר, מוזמן לבדוק שוב כיצד הוא מוצא את ייעודו במקרה שאינו חש שלם בעיסוקו הנוכחי. לשם כך נדרש אומץ רב וידיעה שזה עדיף, מוערך ומספק יותר על תחושת תסכול מתמשך כל החיים.
לסיכום, כדאי להתבונן מה אקח לחיי מ – 4 שנות הלימוד להמשך עבודתי כמעצב הייעוד שלי בחיי.
תודה טל וצביקה שחיזקתם את המסר והמחשבה!
לפעמים הכישרון הטבעי שלנו נלקח כמובן מאליו, ואנחנו קצת מבטלים אותו.
שווה להסתכל פנימה ולראות במה באמת אנחנו הכי טובים, ומה יוצר אצלנו להט ומעורר בנו אמביציה
כי שם לדעתי נוכל להתקדם ולהצליח.
יעל ובעל ניסיון- יכול להיות שמקצוע העיצוב כל כך מתאים לכם, שנראה לכם מוזר שמישהו שלמד אותו לא מעוניין לעסוק בו.
אני פונה אל אלו שעולה בהם הספק ומבקשת מהם לבחון אותו לעומק לפני שממשיכים באוטומט, כי מניסיוני-
זה שווה את זה.
רבותיי אל תשכחו שרובם של המרצים שלכם הם מעצבים שלא צלחו בתעשיה ופנו ללמד אותכם עם סוג של תיסכול
מודחק.
פיץ פץ היקר, חבל שככה אתה רואה את הדברים.
הרבה מעצבים מוצלחים אינם יודעים ללמד, והרבה מעצבים שלא עוסקים בתחום מלמדים מצוין.
התפיסה כי כל מי שעובד במקצוע (באופן המסורתי) "צלח" – היא תפיסה מיושנת לדעתי של מקצוע העיצוב.
כמעט ואין עיצוב תעשייתי בישראל, ואת זה מאכזב לגלות מכיוון שאף אחד לא מדבר על זה.
רוב המעצבים התעשייתיים בישראל עוסקים בהנדסה עיצובית או בעיצוב הנדסי.
מכיוון שלא הוכשרו לזה, בוודאי לא נפשית, הם 1. מאוכזבים 2.עושים עבודה בינונית.
השוק ואופי המוצרים שמפותחים בישראל מכתיבים את זה.
ה"אקדמיה" מכוונת את זה על ידי תרגול תהליכים כאלה, ע"י פימפום תוכנות הנדסיות והכנת כח עבודה מתאים.
השוק אינו צריך מעצבים אלא design engineers. את זה אי אפשר ללמוד בישראל.
עיצוב מוצר ( ויסלחו אלה שממשיכים לחפש את ההגדרות המדויקות וההבדלים) קיים רק אצל האמיצים שמתעקשים בתל אביב: עם או בלי גב כלכלי מנסים לייצר מוצרים "מעוצבים" , לשווק, למכור.
רוב המוצרים האלה הם גימיקים חמודים שקורצים לחנויות מוזיאון או חנויות "עיצובים". לעולם הם לא יהיו מתוחכמים או מורכבים.
ואז הם מגלים שכדי להקים עסק צריך לנהל אותו ולדאוג לכל מה שאינו עיצוב…
וזה מה יש ומעט מאוד מצליחים.
הנה כמה שמות: דניאלה להבי. אילה צרפתי. מונקי ביזנס.
להיות אילה צרפתי נראה לי הרבה יותר כף מלהיות פיליפ סטארק. או שלא.
לעצב פירוש הדבר לחבר בין אנשים, לגשר על תרבויות, לקחת כמה דברים, לקמט אותם ביחד ולזרוק על הרצפה. לקשקש תוך כדי הקפה של הבוקר, לרשום ולחפש, לסגנן לאנשים תקוות, למצוא עבור אנשים פתרונות. להמציא ולנקש, לעבוד עם מה שיש, לטפל בעשבים שוטים, לצמצם ולהבין שלא מעצבים בשביל ציונים. כי אם מחשבה יוצרת מציאות, עיצוב בא לשנות. ולא צריך את כולם, צריך את אלו שאש התשוקה בוערת בתוך ליבם.