שפרה קורנפלד

בZRH יש הרבה בטון עם נגיעות של אדום וכשפותחים.ות את הדלת של המטוס, ישר רואים.ות הרים מושלגים. ולאוויר יש ריח של מים מינרלים. בMAD יש את פינת העישון הכי קרובה לגייט. בBKK הדיוטי פרי הכי זול, אבל את לא יכולה לדעת איזה חיקוי מחכה לך בתוך האריזה. בHKG הכי הרבה אנשים בהכי הרבה צבעים של הכי הרבה מדים. בUSM יש בופה חופשי שהכל בו נראה טעים ומסקרן ונזרק אחרי ביס ויריקה ובקתות קטנות מעץ שנראות כמו דיסנילנד. בAMS יש בלגן. ושוטרים שנראים כמו יממ עם M16 ושכפ"צים. בLAX תוקף אותך ריח של סינבאן איך שאת יוצאת מהאזור של המזוודות ואף פעם אין זמן לעצור ולקנות (ואחרי הסטנד אפ של לואי סי.קיי גם אין חשק.) בHER אין שרוול וצריך לעשות בורדינג באוטובוסים כמו פעם, עולים, נדחסים, נוסעים שלושים מטר, יורדים. בJFK יש תמיד תור של שלושים מטוסים להמראה וכמעט שעה של הולדינג באוויר לפני כל נחיתה ואם נוחתים לפני חמש בבוקר צריך לשבת במטוס ולחכות עד שהשוטרים יגיעו לפתוח את הגבולות. בMIA הכי קשוחים במכס – אל תטעו, הכלבים האימתניים לא למדו להריח סמים. הם מחפשים את הפושע שמנסה להבריח סנדביץ' פסטרמה לאדמת המולדת. (150$ קנס. סיפור אמיתי.) בLHR יש את הבידוק הבטחוני הכי קיצוני ולוקחים לך את הפותחן של הבקבוקי יין מתיק כלי העבודה. בSTL שוקלים את הכבודה ידנית – הדייל מרים את המזוודה ועושה פרצוף: סביר/כבד/אובר-ווייט. בEWR יש זריחה יפה. בBOM נותרו מקטעים שלמים של רצפה בלי ריצוף והגלגלים של המזוודה נתקעים בחול. מצד שני יש מכונה שעוטפת את המזוודות בניילון נצמד. בYYZ צריך לחכות עשר דקות בין זמן הרכישה וזמן האיסוף של הדיוטי פרי מטעמי בטחון. בORD אין תחנה קבועה של בידוק ישראלי, אז מאלתרים משהו ופותחים את המזוודה שלך מול כל העולם. בJNB נוחתים בגובה 1750 מטר ועד שהריאות מסתגלות לחמצן הדליל, כבר צריך לחזור הביתה. בAMM יש רשת של בתי קפה שנראים בדיוק כמו סטארבאקס אבל קוראים להם משהו כמו ניוז קפה. וגלאי מתכות נפרד לנשים כדי שיוכלו להיות בטוחים שהבטן שלך היא של היריון ולא של חומר נפץ או סמים. בCUN יש סטארבאקס אמיתי מדי ויקר מדי וכולם שם אמריקאים. בTLV יש עגלות חינם ומזוזה בגודל של ספר תורה. יש מכונה ערמומית שלוקחת ממך את הנתונים הביומטרים שלך בתמורה לשלוש דקות פחות בתור. ואת השילוט המיותר בעולם – זה שמכוון את הנוסעים לטיסות המשך.

המחשבה התפרסמה לראשונה בתאריך 27 בפברואר 2012

☼ עוד מאת שפרה קורנפלד ← דד ליין (מחשבה מאוחרת)