אני חושב שעיצוב הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. העשייה הפוליטית היא חלק משמעותי או אולי אפילו מרכזי מהזהות שלי כמעצב. אני חושב שחינוך הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. אבל יש סכנה בהפיכת העשייה הפוליטית שלי לחלק משמעותי או אולי אפילו מרכזי מהזהות שלי כמחנך.
דוגמה מימי כסטודנט בבצלאל:
בקורס בהנחיית ראש המחלקה בזמנו, התבקשו הסטודנטים ליצר כרזות לארגון בצלם. זה היה אמנם בסוף שנות התשעים, כששמאל עוד לא הפך באופן רשמי למילה גסה, אבל גם אז ההנחיה נתפסה בעיני כבעייתית משהו. המשימה הוגדרה כתחרות וקמפיין הכרזות הזוכה הודפס והופץ בכל הארץ לשמחתם של הסטודנט, הפורטפוליו והרזומה שלו. אני זוכר שהעבודה הזוכה הייתה מרשימה למדי, גם בתור עבודת סטודנט, אבל מה למד אותו סטודנט מהחוויה הזאת? כיצד התמודדו עם המשימה סטודנטים שלא חשו בנוח עם המסרים של בצלם? ויותר מזה, אם האקלים הפוליטי היה שונה (בארץ, במחלקה), האם אותו סטודנט מוכשר היה מסרב ליצור קמפיין מרשים שכזה גם עבור, נאמר, תנועת ישראל שלי?
השילוב בין חינוך לעיצוב וחינוך למעורבות חברתית/פוליטית אינו טריוויאלי. כמו רוב מוחץ ובלתי מייצג חברתית של סגל ההוראה במחלקות לעיצוב, גם התפיסה הפוליטית שלי כאזרח, כאיש תרבות, כמעצב, נוטה שמאלה ממרכז המפה הפוליטית. כשאנחנו דורשים ממעצבים להיות מעורבים חברתית/פוליטית, מתוך הידיעה שהשיגהם יבחנו ע״פ אמות המידה שלנו כמרצים, אך גם כאזרחים בעלי תפיסות פוליטיות מסויימות, האם אנחנו באמת מאפשרים להם להתפתח כאזרחים? או אפילו כמעצבים? האם איננו מסתכנים בחינוך לצייתנות מחשבתית אל מול גורמי כוח? כל זאת באיצטלה כבדת ראש של מחויבות חברתית ואזרחית.
שיהיה ברור, כיוון שעיצוב הוא פוליטי בהווייתו אני מאמין שחובה עלינו לחנך את הסטודנטים שלנו להכיר בכח הגדול שהם רוכשים, להשתמש בו בזהירות, בביקורתיות ובאחריות וגם לעודד אותם להפעיל אותו מתוך תפיסה חברתית ופוליטית. השאלה היא איך לעשות את זה מבלי ליצר סטודנטים צייתנים שמאלנים בגרוש?
אלה המחשבות שמעסיקות אותי בימים אלה כשאני עסוק בליטוש הסילבוס ל״הייפרטקסט פוליטי״, קורס חדש שאלמד השנה לשנה ד׳ במסלול אינטראקטיב במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. אני אשמח אם נוכל לקיים דיון על זה בתגובות כדי שאוכל ללמוד מהניסיון שלכם כסטודנטים, כמרצים ובכלל כאנשים שמתישהו לאחרונה פתאום קמו בבוקר הרגישו שהם אזרחים והתחילו ללכת.
בתור סטודנט לשעבר, הגעתי לבצלאל למטרה מסויימת, לקבל עוד פילטרים למחשבות שלי איך להוציא החוצה את מה שיש בתוכי, לא עניין אותי מה העמדות של המרצים שלי, ולא חשבתי שזה מאד מעניין אותם. הפעם הראשונה שהתבעסתי הייתה שביטלו שיעור שמאד אהבתי בשביל סיור שמרצה אחת הוציאה לראות את גדר ההפרדה וכו', דבר שלא היה שייך לקורס שלי, וגם לא לעמדות הפוליטיות שלי. אני חושב שהבעסה נבעה מהעובדה שלעניות דעתי אנשים מגיעים ללימודי עיצוב כדי להתפתח, וכמובן עצום מזה קורה במחשבה ולווא דווקא בחלק הטכני של הקורסים אבל בין זה לבין לקחת בנאדם בוגר, בעל דעות מוצקות פלוס מינוס בגיל שמתחילים ללמוד בארץ ולנסות להלביש עליו דברים כמו הסיור הזה זה אבסורד. אני מסכים אם מה שנכתב כאן לגבי תחושות של סטודנטים לשעבר על מה שהמרצים שלהם חושבים/מרגישים לגבי עמדות פוליטיות או צבעים שנואים במיוחד, חלק מהסטודנטים יצאו לסיור הזה בדיוק בגלל אותו פחד. אני חושב שמרצה הוא לא מחנך, זה לא התפקיד שלו ללמד סטודנטים לעיצוב איך העולם צריך להיראות.
@מושון:
תודה על התגובה המקיפה, בהחלט תשובה מספקת, הצלחת לסקרן! נתראה בקרוב.
חידודים, תגובות, כנראה גרפומניה וגם כמה שאלות:
1. את מושון אני מכיר, כך שאין בי חשש, אלא ידיעה ודאית שמושון לא יטיל מורא ויחייב סטודנטים למשהו או לא יקפיד לשמור על אוביקטיביות. הדיון כבר הפך לדעתי לשאלה עקרונית. אני מסופק עד כמה היינו מרוצים ממרצה שהיה כן וישיר, כזה אחד שנאמן לעמדותיו וערכיו, שהיה מביע במסגרת השיעור והגילוי הנאות, את דעותיו נגד ביצוע הפלות בתרגיל שעוסק במושג ילודה, או יחסו השלילי ליחסים הומוסקסואליים בתרגיל שעוסק באהבה, או לחילופין יציין את חיבתו המובהקת לנשים בעלות מידות גוף מאד מסויימות בתרגיל "אריזות על גוף". כל הדוגמאות שציינתי אולי לא תקינות פוליטית, אבל בהחלט עומדות במסגרת חופש הביטוי, אם כי לא החופש האקדמי.
2. לא קראתי להדרת מרצים שפעילים פוליטית. אני עצמי פעיל פוליטי, אבל קורא להדרת הפוליטיקה והדעות הפוליטיות והאישיות של המרצה בתוך גבולות האקדמיה. בחלק מהמקרים סטודנטים "מתייחדים" עם המרצים שלהם: בשיחות מסדרון, בשיעורי קופ"ח, בפרוייקטי גמר או כשהם רוצים לפנות באופן אישי ולשאול שאלה. גם אם לא, ולאור ההסכמה הדי גורפת בתגובות, בדבר הנטיה הפוליטית השמאלית של רוב המרצים לתק' חזותית (ולמרות הבנאליות, גם שלי), לרבות העיוות הסטטיסטי שבדבר. כך נוצרת אווירה כללית לא אובייקטיבית. ולכן גם אומר דרשני ואולי אפילו די (אני עוד זוכר את המרצה שתקף חזיתית סטודנט על עצם העיסוק שלו במיתוג צה"ל, לרבות הטפות על מוסר).
3. אבי פיטשון: היות והאקדמיה היא מוסד לימודים פורמלי, המרצה הוא רק כלי להעברת מידע מקצועי. מי שמתקשה בכך, יכול שגם יתקשה מחר להציב קו פורמלי מלשלוח יד אל הנער/ה.
3. לדעתי נשכרנו כדי לחנך וללמד את הסטודנטים לעצב, לעצב בהקשר למסר, לחקור עיצוב, לפתח עיצוב ותשוקה לעניין. לא למעורבות, לא לאקטיביזם ולא לאתיקה (כזו שאינה קשורה לעיצוב ו/או לערכים אקדמיים/ דמוקרטיים). לא כל אדם שלומד אקולוגיה מצטרף לגרינפיס, כי אדם שהוא אקטיביסט, יהיה אקטיביסט בין אם ילמד פטרוכימיה או עיצוב. יש גם להודות באמת, כי רוב המעצבים הגרפיים אינם פוליטיים בעשיה שלהם, ותופשים את מקצוע העיצוב באופן שונה בתכלית, מול התזה שגורסת כי עיצוב ופוליטיקה יד ביד הם (הדי שלטת בקרב המרצים – אלו שאני מכיר). יכול להיות שדווקא אנחנו, המרצים, הם אלו שלא מנהלים קשר עם המציאות? מנסים ליצוק תוכן שאין לו תוקף ממשי בחיים שאחרי התואר? השאלות שהעלתי לא מבטלות את הפיתוח וההפניה לסטודנט/ית שהביעו סקרנות ספציפית בהקשר זה או אחר – אדרבא, כמו גם עניין בקליגרפיה, עיצוב בולים, עיצוב וקיימות, רדי-מייד, כרזות פוליטיות, עיצוב לוגואים וכו'.
4. עיקר ההסתייגות שלי עם הטענה שצריך לפתח את דור המעצבים העתידי, לכזה אקטיביסטי, הוא שאלו מלכתחילה סובלים מהדיוטות בכל הנוגע לשיטות מחקר, הערכות פורמליות, פרדיגמות, רטוריקה (גם אם עיצובית) שימוש בביבליוגרפיה וכל אותם שאר כלים אקדמיים, שהופכים דעה להשערה או למסקנה מושכלת. האם בהעדר אותם כלים מדידים, התוצאה ברובה לא תהיה רק ביטוי לתחושתיו ורחשי ליבו של המעצב, נגועים בדיסוננס קוגניטיבי ולא תוצר של עבודה אינטלקטואלית מחקרית אמתית, שתבוא לידי ביטוי כבר בשלב ניסוח שאלת המחקר?
off topic
5. אבנר פינצ'ובר (למרות שזה לא נושא הדיון, ובכל זאת, לגבי עניין המאבק החברתי): בבסיס החשיבה הדמוקרטית, עומדת ההנחה מאד בסיסית שכל אדם בוגר, מבין ויודע מספיק כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. זה לא אומר שהוא לא טועה (the right to make a democratic wrong). אז בהקשר לאנשי הפלייסטיישן, כמה שאלות: מה עם זכויות הרוב? מה עם זכויות הרוב, לא לקבל את עמדות מסוימות או לא להיות משוכנעים? יכול להיות שהמחאה והמאבק החברתי, נכשלו באסטרטגיה ובתקשורת החזותית שלהם? האם התקיים ניתוח קר וכן, בדבר המסרים שלא הצליחו להגיע ללבבות ולהניע את הציבור לפעולה, או לחזות ולהתמודד עם דה-לגיטימציה מצד השלטון? איך זה שמאבק שטען לעממיות, לא השתמש בסמלים, צבעים או דימויים עממיים ולאומיים במיתוג ובשפה הגרפית שלו?
6. הילי מגורי: הערכים שלך הם דבר נפלא ומצויין, אבל את אמורה לקבל כלים ומתולוגיות אשר בשילובם ובסיום ארבע שנות הלימוד, תהפכי למעצבת מקצועית ולאו דווקא למעצבת ערכית. זה "החוזה" בינך לבין המוסד והבחירות שתבחרי לעשות עם תום הלימודים, הן כמובן אישיות לחלוטין.
לא דיברתי על מוסד פורמלי, דיברתי על דיון פורמליסטי. כאילו דברי ימי מוסדות אקדמאים על כל התקופות הדרמטיות (כולל פוליטית) בהם לקחו חלק פעיל צייתו לתקנון. כאילו מידע מקצועי בתחומים שאינם מדעים מדוייקים ניתן להגדרה פורמלית חד-משמעית. בכל אופן, ירית לעצמך ברגל עם הדמגוגיה של אם לא תהיה פורמליות, תהיה הטרדה מינית (כאילו איננה נורמה מושתקת מוסדית שהפורמליות לא מזיזה לה כהוא זה)
@גיא
אני יכולה לראות במעומעם את השעשוע האינטלקטואלי שבאימוץ אידאולוגיה נגדית כמתודולוגיה לימודית. אני חושבת שזה רחוק מלהפטך אותי למעצבת טובה יותר. אני חושבת ששלושה חודשים של עבודה על פרוייקט שבמקרה הטוב יהיה עם פוטנציאל להזיק לעולם יהיו ביזבוז של הזמן שבו אני אמורה להמשיך לגלות את עצמי כמעצבת עם הדרכה אקדמית. אני לא מסכימה עם האמירה שמעצב אמור להיות מסוגל להתנתק מערכיו כאדם על מנת להיות מקצועי, ההיפך הוא הנכון בעיני.
תלמד אותם עיצוב. לא "מודעות פוליטית". זה קישקוש מוחלט. תלמד אותם להיות מעצבים מעולים, שמכירים את המסורות השונות של העיצוב (מזרח, מערב, צפון דרום, הווה, עבר רחוק וקרוב). תלמד אותם את סבך ההקשרים של עיצוב – למי הוא מיועד? מי מפיק אותו? באיזה מחשב? תוכנה? היכן מיצרים מחשבים אלו? מי הנמענים? היכן כורתים את היערות לכרזות הנהדרות הסמולניות?
ההצמדה של הפוליטי למעשה היצירה היא – 1. תמידית ועל כן בנאלית במיידיות ובזמינות שלה. (גם מיכאלנג'לו היה "פוליטי" – הוא יצר עבור הכנסיה, וכך כמובן מרבית האמנות הנוצרית. ודלקרואה. ואייזנשטיין. וג'ינס שנתפר במאלזיה במפעלי עבדות) 2. אינה שונה מללמד ילדים מכיתה א-י"ב תנ"ך כזכותנו על הארץ. זה ארור וזה ארור.
תלמד אותם לחשוב בביקורתיות על עיצוב, ומשם תצוץ הפוליטיקה האישית, או לא. דווקא ההפרדה ומיד ניסיון ההצמדה הופך את המעשה לעיסה מלוכלכת וצדקנית. סמול-ימין, לא משנה.
בעיני השאלה היחידה הלגיטימית בניסיון לקשר בין העמדה הפוליטית למעשה היצירה היא: מה מטריד אותך? וכנגזרת מזה,האם את\ה בוחר ובאיזה אופנים\כלים\מדיה\חומרים\תכנים – אם בכלל – ומתי, היכן, ועבור מי – לדבר הזה (כיבוש, פינוי עמונה, הרג ליוויתנים, זיהום אוויר, פמיניזם, כפיה דתית, קלוניאליזם, וכו' וכו') כיוצר \מעצב.
@הילי
תרגילים כאלו לא ניתנים מטעמי שעשוע אינטלקטואלי, אלא כדי לחדד את היכולת שלך להפריד בין האישי למקצועי. שתוכלי לנתח בעיה (בריף) בצורה רלוונטית ואז להציע פתרונות עיצוביים מקצועיים שאת אמורה להציע כמעצבת ולא כאדם פרטי. וכמו שלא מעניין מה רופא מרגיש בזמן שהוא מעניק טיפול רפואי, לא יעניין את הלקוח מה את מרגישה כלפיו אם הוא צמחוני או לא ובצדק. מחזיר אותך למה שמושון כתב בנודע למיתוג התנועה הנאצית שאקט עיצובי גרידא משרת ושירת את המטרה שלשמה נועד. הדיון בדבר המטרה עצמה וחוסר המוסר שלה, הוא דיון אחר לגמרי. מעבר לכך, אני מאחל לך שתמיד תהיה לך הפריבילגיה לבחור את הלקוחות שלך.
@אבי, אני דווקא כן התייחסתי למוסד פורמלי שהרי סביב זה הדיון (שיעור בשנה ד' במוסד לימודים אקדמי). לגבי הדמגוגיות: עצם השימוש בדמגוגיה לא מעלה או מוריד מערך הטיעון, אלא רק מעיד על היכולות הרטוריות של הטוען. ודבר אחרון: זה שקיים שרץ, לא אומר שזה נותן צידוק להמשיך ולהכשיר אותו.
היי מושון
הצלחת לעורר את המקום הרדום הזה, מאוד מעניין לקרוא את הדברים. אולי תמצא רלוונטי את 'שבועת המעצב' שכתבתי כאן בזמנו. לא רק המעצב צריך לחתום עליה, אלא גם המוסד והמרצה.
שבועת המעצב
כמעצב אני מכיר בתפקידי ליצור ערך מוסף לאדם, לסביבה, לחברה ולתרבות.
לעבודתי כמעצב השלכות פיזיות, מוסריות וערכיות. מעשיי כמעצב משפיעים על חייהם של אנשים באופן ישיר ועקיף, היום ומחר, כאן ושם. לכן:
אני מתחייב לעצב מתוך כבוד ואמפתיה לאנשים, לסביבות, לחברות ולתרבויות.
אתנגד לכל ניסיון להזיק לאדם, לסביבה, לחברה ולתרבות, ואמנע כוחנות והולכת שולל.
אשמור על זכויות האדם באשר הוא ואמנע אפליה וניצול לרעה.
אני מתחייב לעצב בשיתוף, ברצון לשילוב, ביצירה אחראית, להתקיימות הדדית.
אתן כבוד והוקרה לאלו שהזינו, חינכו, שימשו דוגמה ושעליהם אני נסמך.
כמעצב אני מכיר בהשפעת מעשי על העתיד ולכן אפעל מתוך דאגה לבאים אחרי.
אקדם את ענייני מתוך שיתוף וקידום רעיונות שישתלבו בסביבה, בחברה ובתרבות.
אשקיע בפיתוח עצמי כדי שאוכל לעצב ביתר מקצועיות ואחריות.
אכבד את ההסכמים, ההבנות והחוקים הנוגעים בעבודתי כמעצב.
אשאף לדעת את כל ההשלכות שיש לעבודתי כדי שאוכל לומר באחריות: “את זה אני עיצבתי".
אתך
ויקטור
שבועה סטרילית, בטוחה, שקשה לדמיין מישהו שלא יסכים איתה ולכן ריקה מתוכן. קצת כמו נאום של מלכת יופי
אבי כמובן צודק אם כי יש כמה נאומים של מלכות יופי שמופגנת בהם יותר אסתטיקה וגמישות.
שבועה מקצועית מתאימה (אולי) לרופא מקרה שבו הבהירות האתית, לפחות על פניה ברורה יותר, ממוקדת יותר. הרופא משרת את הקליינט\פציינט ומטרתו הסופית היא להציל את חייו, לעזור לו בכל מחיר – יהה אותו קליינט קרוב או רחוק, ידיד או אויב.
למעצב יש קליינט. במקרים רבים מאד, כמעט בכולם, מטרתו: למכור משהו. למקסם רווח.
כמעט כל מה שנכתב בשבועה המופרכת הזאת סותר מטרה ברורה זו.
גם גיא וגם ויקטור (ועל דרך השלילה גם גלעד) הזכירו את ההקבלה בין תפקיד המעצב לתפקידו של רופא. ההקבלה הזאת כ״כ שגויה בעיני אבל היא ממש לא מפתיעה.
גיא (שבדיון הזה אני ממש לא מתחבר לעמדת ההפרדה הסטרילית שאותה הוא מציע) ממשיך באותו הקו ומצמיד את המקצועות בנסיון קלאסי של דה-פוליטיזציה של מעשה העיצוב.
ויקטור (שהסנטימנט שלו חיובי, אולי אפילו חיובי מדי) מציע שבועה סטייל היפוקרטוס שגם היא מנסה להציב את עצמה מעבר לפוליטי, במקום שהוא מעבר לשאלות של טוב ורע (על אף שהיא קובעת מה טוב ומה רע כמעין אקסיומה). הבעיה בזה היא בדיוק ההדרה של השיח הפוליטי והמחשבה המוטעית שעמדות המעידות על עצמן כהומניסטיות הן אוניברסליות ואין מה להדיין עליהן. אז לא מדברים עליהן, ואז ההומניסטים נחרדים כל פעם ש״האספסוף הלא מתורבת״ מרים את ראשו המכוער. אני עם אבי במקרה הזה, מלכת יופי אומרת דברים חשובים כאלה על העולם כדי שכולם יהנהנו בהסכמה כי זה מה שמקובל להגיד ולא בגלל שזה עלול לאתגר איזו שהיא תפיסת עולם של מישהו או להביא לשינוי אמיתי.
גלעד, את הביקורת על השבועה אני מקבל, עם זאת הגדרת תפקיד המעצב כמי שתפקידו למכור היא בעייתית מאוד. נכון, במקרים רבים תפקידו למכור, אבל זו הגדרה מאוד מצומצמת. העיצוב בו אנחנו עוסקים פה נקרא תקשורת חזותית והטענה שלך בדבר ״מכירה״ מקבילה להגדרה של כל מעשה תקשורת למניפולציה פרסומית/מסחרית. אנחנו אנשי תקשורת שעושים שימוש בחזותי בכדי לשכנע, להשפיע, לשנות, לתקשר וגם לא פעם בכדי למכור. בין אם זה עיצוב גופן שמקל על קריאה של טקסט, בין אם זו מפה מטאורולוגית שמציגה את מזג האוויר, בין אם זה ממשק של תוכנת אימייל, בין אם זו פרופגנדה נגד אכילת בשר או פרסומת להמבורגר במקדונלדז. כן, יש פנים רבות לתקשורת חזותית ופרסום מסחרי הוא חלק מרכזי מבינהן, אבל לא הכל.
הנטייה להקבלה של עיצוב לרפואה ובמקביל ההקבלה של טכנולוגיות מידע למדעי הטבע הם בדיוק מסוג ההקבלות שמדירות את השיח הפוליטי מהדיון על טכנולוגיה וחברה ועל תפקיד המעצב בתוכם. גיא טוען שאין על מה לדבר כי אין מקום לעיסוק בפוליטי במסגרת לימודי עיצוב. ויקטור טוען שאין מה לדבר אלא פשוט להשבע על נוסח נתון ומוגדר מראש. גלעד טוען שאין מה לדבר כי הכל פוליטי וההצבעה על הפוליטיות הזו היא סינטטית. אני מסכים קצת עם כל אחד מכם ולא מסכים הרבה, אני חושב שזה מורכב אבל יש חשיבות להוודע להיבטים והישומים הפוליטיים של הטכנולוגיה וגם להתעמת עם האתגרים האתיים והקונפליקטים הפוליטיים שהיא מציבה. זו הסיבה שבגללה בחרתי ללמד את הקורס הזה.
* ״ווייז דאט ביינג סייד״ גלעד, אני מקבל הרבה ממה שאמרת, בעיקר בנוגע לנקודה של לצאת מתוך המקום האישי של מה מטריד את הסטודנט. זה ממש בנוי לתוך איך שאני בונה את הקורס.
אני לא מקשר בין עיצוב לרפואה ולו כהוא זה. אך ורק על דרך השלילה ואך ורק כי הועלה כאן הרעיון ההזוי לשבועה.
הקורס עצמו נראה לי הזוי לא פחות, ובמובנים רבים שחצני. אם יש צורך בקורס שבכותרתו מופיעה המילה פוליטי זה אומר שבכל קורס אחר (או מרבית) הקורסים האחרים לומדים "רק" לרשום, לעבוד עם תוכנות עיצוב, לעשות פוטושופ, לעצב אות. כלומר, אני מושון זר אביב, אקח אחריות -ורגע לפני שאתם יוצאים לעולם האמיתי (הרי אתם תלמידי שנה ד') אזכיר לכם שיש לכם גם מחויבות פוליטית.
אז זהו שלא.
ראשית, לא אמרתי בשום מקום ש"הכל פוליטי". יש צרכים. מאוויים אישיים. תשוקות פרטיות. ובראש ובראשונה בקונפליקט עם "הפוליטי" – הצורך לשים אוכל על השולחן שלי, של משפחתי. אני, למשל, כותב מדי פעם בעיתון ש, מה לעשות, עשה וממשיך לעשות דברים מחפירים ביחסו לעובדים. ולא אמרתי כלום, ביחס למדיניות היבוא שלו של נייר. לטיפול שלו במזהמים. או להתפלגות הכותבים (בעיקר גברים אשכנזים) וכו'. אבל אני צריך פרנסה. וכך גם מרבית בוגרי המחלקות השונות לעיצוב. כשהם יגיעו לקו הסיום, 99% מההצעות שיזרמו (יותר יטפטפו, אבל ניחא) לעברם יהיו מעולם הפרסום, השיווק, האריזה, ועיצוב המוצר (ברובם בעייתיים, מזהמים, ושייכים לתאגידים ארורים ברמה כזו או אחרת). הדוגמאות שנתת הן, מה שזוגתי האהובה שהיא ארט בכירה במקאן-אריקסון קוראת, "תמרוקי מצפון". נו שוין, כרזה נגד בשר במקדונלד! וואו! ואם הקליינט של אותה פרגית-עיצוב בת 26, מבית בלי פריווילגיות, זה… מקדונלד? דלק? ויש שכר לא רע בקצה העיצוב…
זהו קורס שחצני הן כלפי הקולגות (אתם קולגות יקרים לא מלמדים לחשוב על הפוליטי ולכן נזעקתי בשנה ד' לעשות זאת) והן כלפי התלמידים (עזבו פרנסה, צרכים, נסיון להתשלב בענף תחרותי עד רצחני, ותחשבו על פרחים בקנה ומחאה טיפוגרפית). אתה מעצב מצליח פחות או יותר. אתה יכול להרשות לעצמך את הפריווילגיה הזו.
ועכשיו לפריווילגיה עצמה. כפי שציינתי, כן, הוצאה של מוצר תרבות לעולם יש לה השלכות שונות. כלכליות, סביבתיות, תרבותיות, חברתיות – שהן בעצם נגזרות של מה שנקרא פוליטי. ללמד בקורס אחד 1. גם את הסבך המרכיב את הגורמים שצריך לקחת בחשבון. 2. איך מסננים, מארגנים, בוררים את הדרך בתוך הסבך. 3. כיצד העשייה שלי יכולה \ צריכה \ אפשר שתגיב לבעיות שעולות. 4. איך עושים זאת מול קליינט אמיתי (לא כ-פריבי ל"תנו לחיות לחיות" אלא מול מקדונלד שרוצים לראות קציצה!!! בפרסומת שלהם, או שהאריזה החדשה של ההמבורגרים שלהם תשדר "שמחה ומשפחתיות" – זו רשלנות.
אין לקורס כזה שום משמעות מעבר לתרפוייטית, והוא משמש כסוג של תחבושת למצפון. הנה, אני מושון זר אביב, אמנם מעצב גם לתאגידים מזהמים, חמדניים, וכו' וכו', אבל אני גם מראה לתלמידים שלי דוגמאות של "כרזות" (כמעט תמיד זה בסוף כרזות או קמפיין פרסומי נגד… או בעד משהו צודק או צדקני) או אותיות שעוזרות לבעלי קשיי ראייה, או מפות (באמת? מפות? חוץ מארגונים כמו גרינפיס איזה עוד קליינט ירצה מפה שמדגישה עוולות, עיוותים וכו'?) שאני עושה בשעות הפנאי – פרו-בונו.
כשם שהשבועה הצופית לעיל היא בעצם קריאה לחיסול ענף הפרסום ולכיווץ עד גימוד ענפי השיווק, עיצוב המוצר וכו (באמת – עיצוב מוצרים שהם רק לא פוגעניים לסביבה?) – ובכך גם קריאה לצמק את המחלקות לעיצוב, הקורס הזה הוא משחק בנדמה לי.
ההכרזה על הפוליטי בכותרת הקורס היא בעוכרי הניסיון (הראוי כשלעצמו) לנסות לעורר בתלמידים חשיבה ביקורתית, מרובדת. זה כמו ללמד אותם להיות מה שפעם קראו "מענטש". זה תפקיד של הוריהם, ובשלב זה בחייהם, שלהם עצמם. מה שקורס כזה עושה הוא מספק להם כדור הרגעה: אני לא רק עבד של התעשייה, למדתי איך לעשות כרזה ממזרית נגד דנקנר.
האנלוגיה היתה לרופא בזמן שהוא מטפל ולא למקצוע הרפואה – ההבדל מהותי. הקריאה היא לא לכך שסטודנטים לא יעסקו בנושאים פוליטיים בשעורי עיצוב, ככל שהדבר יעניין אותם, אלא שהמרצה לא יעסוק בהם למרות שהם מעניינים אותו, ומהטעמים הרבים שציינתי.
גלעד, מזל שאני כזה שחצן, אחרת עוד הייתי עלול להעלב :)
אני חושב שיש המון ערך בביקורת שלך ואנחנו לא באמת מכירים לכן אבחר שלא להתייחס לספקולציות שלך בדבר האופי שלי, האופי של העבודה שלי והאופי של הלקוחות שלי.
אני מבין לגמרי שלא קראת את כל הדיון שקדם (הוא ארוך) ולכן אתה מניח שאני בא ללמד עיצוב כרזות ממזריות נגד דנקנר (ושוב עושה רדוקציה שהלא שחצנים עלולים לראות כמתנשאת לגבי אופי המקצוע והיקפו). הקורס שאני בא ללמד נקרא "הייפרטקסט פוליטי" כיוון שהוא עוסק בהבטים וישומים פוליטיים של האינטרנט. השיח הזה הוא חדש ולמעשה מתמודד עם אתגרים חדשים בכל יום. לא ניתן לתת לו את תשומת הלב הראויה כדרך אגב בכל קורס אחר ולכן אני והסגל בשנקר מאמינים שיש מקום לתת לו ממקום וקשב ממוקד. כחלק מהתחום של עיצוב אינטראקטיבי אנחנו עוסקים רבות בחוויית משתמש, זה נושא מורכב ומרתק ששואב הרבה ממחקרים של פסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה, מדעי המוח ואחרים. במסגרת הקורס הזה אני מבקש לעסוק בהיבטים של חוויית משתמש אזרחית שהיא שונה במקרים רבים מחוויית משתמש צרכנית, בידורית, עיתונאית, חינוכית, מחקרית וכן הלאה… יש מחקרים בנושא, יש מקרי מבחן, יש שיח מקצועי ויש שאלות עיצוביות נקודתיות שרלוונטיות לתחום הזה שעוסק באופן ישיר (ולא עקיף) בפוליטי. אתה מניח שמעצב תמיד עובד ללקוח שמבקש למקסם את רווחיו ע"י שינון של חווייה צרכנית, או לחלופין במסגרת פרו-בונו עבור עמותה צדקנית זו או אחרת, זו הכללה משטיחה לגבי עיצוב בכלל ובטח לגבי עיצוב ברשת ששם הפוליטיקה (כן כן) של ה"הוצאה לאור" שונה (לא בהכרח צודקת יותר, אבל בהחלט שונה).
הביקורת שלך היא במקום כיוון שכל ההאשמות בתגובה שלך הן אכן סכנות שאיתן אני צריך להתמודד. בעיקר אני מודה שיש לא מעט תוכן לכסות ובמסגרת קורס שמשלב עיוני ומעשי יחד, אני אאלץ לעשות בחירות של במה לגעת ובמה לא. עם זאת אני ממש לא מסכים עם הטענה נגד העיסוק המפורש בפוליטי. האם צריך לסגור כל קורס לתקשורת או עיתונאות פוליטית בפקולטות לתקשורת? האם העיסוק במדעי המדינה הוא פארסה מבולבלת? האם פילוסופיה פוליטית היא סוג של קוריוז שחצני כלפי כל פילוסוף שלא עושה שימוש במושג "פוליטי" במפורש?
אם היה לי עניין ב"תמרוקי מצפון" (אחלה ביטוי, אימצתי) לא הייתי מעלה פה שאלות לגבי הנושאים הללו וגם חושף את כל הסכנות הללו מראש, גם בפני הסטודנטים שלי לעתיד שמשתתפים פה בדיון.
שוב תודה על התגובה ועל חידוד הטיעונים שלך.
ראשית כמה הערות מתוך דברים שנאמרו כבדרך אגב. כן, המחלקות למדעי המדינה הן פארסה – אגב, מאד לא מבולבלת. פילוסופיה פוליטית מראש מגדירה את תחומה כחשיבה על – ולא עשיה – הפוליטי. מה זה קורס בעיתונאות פוליטית? זה בדיחה? מה זה עיתונאות לא פוליטית? שיווק? ושיווק הוא לא פוליטי?
אני חושב שעצם יצירת קורס כזה היא בדיוק פעולת המירוק. כלומר, לפרנסתי אעצב כפרילאנס לכל תאגיד שיעזור לי לשפץ את הבית היפה שלי במדרון יפו, (לא אתה, בכללי), אלמד בשיעורים אחרים את רזי המקצוע (כמו שצריך – בעיקר על מנת להשתלב בתעשיות השונות – כמובטח לסטודנטים,) אבל כאן נעשה פאוזה ונהרהר על הפוליטי – בעיקר במדיה החדשות וברשתות.
אני מניח רק דבר אחד: שמוסד שמנסה להוציא מעצבים טובים, אחראיים, מקוריים לעולם, טוב יעשה אם יסיר ידיו מן הפוליטי באופן שגורם לו להראות זר שמוזמן כאורח מן החוץ לשולחן – כי אז פעולה זו היא שחצנית, ממרקת, ומיותרת בעיני – ולא יעזור כמה מחקרים בתחומים מאד חשובים יקראו.
המעשה הפוליטי הוא ההוראה. האחריות שבהוראה להוציא X (מעצב, מתמטיקאי, מדען) הכי טוב שאפשר. המעשה הפוליטי הוא בנתינת דוגמא. בהקשבה למצוקות האתיות (כמובן בהקשר המקצועי הספציפי) שהסטודנטים מעלים, ולא בדחיסת המזון הפוליטי לגרונם. בזה נפסיד. נפסיד מעצבים טובים, ונפסיד אזרחים טובים.
שלא יובן לא נכון. אין שעור שלי שאין בו מן הפוליטי. אין, לא היה, ולא יהיה. אבל גם אין, לא היה ולא יהיה שעור שהמילה פוליטי תופיע בכותרתו או שהפוליטי הוא מטרה מרכזית מובהקת בו. הפוליטי בלימוד אמנויות, מדעי הרוח, עיצוב, מדעי המדינה, (פחות במדעים המדוייקים) תמיד נמצא מתחת לפני השטח, והמשימה, בעיני, של מורה טוב, היא ללמד את תלמידיו לשכלל את הממדים הפוליטיים הרבים לתוך המחשבה שלהם על היסטוריה, עיצוב, אמנות, סוציולוגיה, תקשורת. ברגע שזה מושם בפרונט, זה שטוח, פאשיסטי-בולשוויקי, ובעיקר, בסופו של היום מירוק קפיטליסטי של הנפש.
מסכים מאוד עם גלעד מלצר
לא ידעתי איך לשים את האצבע על מה שמפריע לי בכל הדיון מההתחלה והנה גלעד מצא את זה עבורי
הפוליטיקה תמיד שם, אין להסתתר או להתחבא ממנה, אפשר לעודד אותה, אפשר לחדד את המחשבה, והכי חשוב – אפשר לעשות את זה בלי לכפות ערכים משלך, בלי להחליט מה חשוב יותר או פחות, מי צודק יותר או פחות – אלא לדעתי תפקידתך כמרצה עיצוב הוא ללמד את הסטודנט איך לחדד את המסר שלו – אגב אם זה אומר שהוא מבולבל באשר למסר עצמו, לא חשב באופן מעמיק על הנושא, אז בטח שיש לאן לכוון אותו בנושא, אבל שוב, כלימוד על מחקר, על גיבוש דיעה, על חשיבה – ולא על מה לחשוב, איזו דיעה לגבש
גם כאשר הדיעה נראית לך קיצונית ומוטעית
גלעד, הטיעונים שלך מרתקים וראויים על אף ההתעקשות הלא ברורה שלך לנופף בסטראוטיפים מקוממים ומכוערים (ע״ע: ״…לפרנסתי אעצב כפרילאנס לכל תאגיד שיעזור לי לשפץ את הבית היפה שלי במדרון יפו״).
אנחנו חלוקים לגבי הצורך בלימוד היבטים מעשיים שרלוונטיים באופן מפורש לתפקידו של העיצוב בחיים האזרחיים. אני מאמין שכפי שכתיבה תסריטאית לקולנוע עלילתי שונה מכתיבה לקולנוע תיעודי, לסיטקום או לפרסומת, כן יש ערך באפיון חוויות משתמש ואסתטיקות שונות לתחומי החיים השונים בהם נפגש אדם בעיצוב. אבל שוב, אנחנו חלוקים פה ואין מה להמשיך לדוש בזה.
בקריאה שלך להפריד בין לימוד החשיבה-על הפוליטי לבין העשיה-את הפוליטי אני רואה הרבה ערך וגם הצלחת לשכנע אותי שהשימוש בכותרת ״פוליטי״ מיצרת מצג בעייתי כאילו השאר אינו פוליטי או שניתן לצמצם את העיסוק בפוליטי לגבולות קורס אחד. אני מניח שלא היתה לך בעיה עם קורס עיוני שהיה עוסק בפוליטיקה של האינטרנט כל עוד הוא חושב-על ואינו מבקש לעסוק באופן ישיר בעשייה. שוב, יש משהו בהפרדה הזאת שמפתה אותי כי הוא באמת פותר באלגנטיות הרבה מהלבטים החינוכיים והאתיים שהועלו בדיון. אבל האמת היא שאני לא יודע עד כמה הפרדה כזאת היא אפשרית ועד כמה היא באמת קונסטרוקטיבית. הרי במצב הנוכחי המערכת מצפה מסטודנט לכתוב עבודה סמינריונית כבדת ראש על אסכולת פרנקפורט וחרושת התרבות בקורס עיוני אחד ואז בקורס מעשי אחר לעצב ״לחם ושעשועים״ מתוך התעלמות מלאה מהביקורת הזאת? האין זה מצב אפילו קיצוני ובעייתי יותר של מירוק הנפש? יתרה מזאת, האם זה לא חמור יותר לשמר את הביקורת החברתית והפוליטית כדבר לגיתימי ללימודים תיאוריתיים אבל להמנע מעיסוק מפורש בה בלימודים מעשיים? כבר כתבתי בעבר באנטייטלד על הבעייתיות ביחס של מעצבים למסגרת הלימודים העיוניים כמנותקת ולא רלוונטית לפרקטיקה שלהם. אני שואל בכנות (= משמע, לא בכדי להתנצח, אלא כדי להבין), כיצד ניתן מצד אחד להפריד ״חשיבה-על״ מ״עשייה-את״ ומצד שני לדרוש את הסינתזה שלהם הן ביצירה והן בהגות?
לתערוכה האחרונה של האמן הסיני Ai Weiwei קוראים According to what?
http://www.ago.net/aiweiwei/
בהמשך לדיון הארוך, המעניין והצורמני המתגלגל כאן, אני שואל את כולם – פאשיסטים וסמי-פאשיסטים, שחצנים וענווים, בולשוויקים וקפיטליסטים, סטודנטיאלים ומקצוענים, ילדותיים ובוגרים, בורים ומשכילים, ריאקציונרים ומהפכנים, פרה-פוליטיים, א-פוליטיים ופוסט-פוליטיים – לפי מה?
האם יש לנו קריטריון לשיפוט? האם יש עקרון שמנחה את הפעולה שלנו?
אם מישהו מציג קריטריון כזה, אפשר לדון בו, להתווכח עליו, לחדד אותו וגם לבדוק אם מעשה זה או אחר תואם את הקריטריון.
אם אין קריטריון כזה אז לא ברור לי אם יש טעם בכלל לדבר.
דיון מעניין וחשוב. שמאל, ימין. שחור ולבן. טוב ורע. אנחנו שוכחים שהעולם אינו דואלי, למרות שמרבית האנשים מרגישים בנוח עם המחשבה הזאת. מה לגבי אנשים אפוליטיים? מה לגבי אנרכיסטים? עיצוב, מדע וכל ידע, הופכים לפוליטיים ו"מזדהמים" רק אם נמצאים בשימוש של אדם פוליטי. אין צורך ב"חינוך" פוליטי של האנשים הצמאים לידע. חינוך בכוח ותעמולה כזאת או אחרת, אחראי על דורות שלמים. דעות פוליטיות והשקפת העולם חייבות להתפתח ומתפתחות יחד עם האינטלגנציה. אין זה סוד שדעות ימניות שולטות בקרב האוכלוסייה עם רמת אינטלגנציה נמוכה. מצד שני, ראיית עולם "שמאלנית" לא תמיד רציונלית בעולם המודרני. חשוב להמנע מקיצוניות כלשהיא במיוחד כשמדובר בקבלה ומתן של ידע. כאנשי עיצוב ואמנות עלינו לפתח יכולת של ביקורתיות, ספקנות ואף, ציניות לגבי כל דבר שהוא.
קשה להכנס לדיון באיחור ועם כל כך הרבה תגובות מעניינות ובכל זאת..
אני מלמד כבר שנים סטודנטים קורס בעיצוב למטרות חברתיות.
לקורס מספר מטרות מוגדרות: פיתוח חשיבה ביקורתית כאנשי מקצוע הפועלים
בזירה התקשורתית, ערך חשוב בעיני במיוחד לאור מקרים ידועים
בהם נעשה שימוש פסול באלמנטים פוגעניים במגזרים ומגדרים שונים
לא חברים כלאה (נשים, ילדים, מיעוטים, בע"ח, פריפריה, עדות.. והיד עוד נטויה)
הדגש הוא על ההבנה וההכרה כי ביקורת עצמית חשובה מאין כמותה
כתכונה מרכזית של מעצב הנמצא אחרון ב"שרשרת המזון" המעצב יכול להיות זה
שיחדד, יחזק או יסתיר ויסנן אמירות ומסרים כאלו ותפקידו להיות המבוגר האחראי
ה"קריאייטיב" כמו שנהוג לומר היא החוליה המבצעת, כוחם של מעצבים הוא גדול
השפעתם על חיינו ועל התגובות גדולה, במקרים רבים עבודת העיצוב היא תחילתו של מהלך כאשר
מופצים חומרים מעוצבים והשימוש בהם הופך לחומר המופץ ברשת או נתלה על לוחות מודעות
את המלאכה המורכבת הזו מצאתי שקל יותר ללמד כאשר עוסקים בנושאים המעסיקים
את הסטודנטים באופן אישי. אגש מספר תרגילים היו הצגת פרשנויות הפוכות לאותו נושא
וכמובן אמירה אישית על נושא פוליטי, חברתי, סביבתי או אחר.
כמובן כנט שאמרה טרי, הכל פוליטי, איני חושב שאפשר ללמד סטודנטים להיות פוליטיים יותר או פחות
אנחנו חברה פוליטית ממילא, בעיני השיעור החשוב הוא באחריות ובהבנת כוחו של עיצוב כבעל השפעה
ותפקידו של מעצב בזירה המורכבת הזו. ץןדה מושון על העלאת הנושא.
עוד קלישאה מתישה: "הכל פוליטי". כמו שבניו אייג' אומרים "הכל אחד". אלה מההכל פוליטי יגידו: להגיד "הכל אחד" זו אמירה פוליטית עם משמעויות א-ב-ג. אלה מההכל אחד יגידו: להגיד "הכל פוליטי" זו אמירה הוליסטית עם משמעויות א-ב-ג. מה ההבדל? אין הבדל, שני המחנות מפעילים נסיון כוחני לכפות את השפה שלהם (במובנים אחרים את מבנה האישיות/הסטייל שלהם) על השיח.
לכל אקט אנושי יש השפעה על החברה הסובבת אותו. אבל לא כל השפעה ניתנת לכימות ואומדן בשפה פוליטית, כלומר לא כל השפעה יכולה להתמיין למה מחזק או מחליש אג'נדה פוליטית זו או אחרת, בטח שלא בזמן אמיתי. וגם ההיפך הוא נכון: לא כל מה שיש לו השפעה פוליטית מתרחש בגבולות השפה הפוליטית או משתמש בה. מטבע הלשון "הכל פוליטי" מחזיק בכוח סוגסטיבי לא מבוטל אבל כל מה שהוא מאפשר בשורה התחתונה זה לפעילים פוליטיים להשלות את עצמם שיש משהו אינהרנטי, א-פריורי בפעילות שלהם שעוזר למישהו, שמשפר משהו. כלומר, הם כבר במקום הנכון והעליון מוסרית, וכל מה שנשאר זה כיוונונים פנימיים וטקטיים (כמו איך לחנך סטודנטים שיחשבו כמונו בלי שישימו לב).
על בסיס זה מתבצע זה זמן ארוך מהלך של דמוניזציה ממש של השפה האמנותית, וכפי שכבר הזכרתי בחטף לפני 6000 פוסטים, במקום כמו המידרשה יוצאת דרישה לאמנים "לא לציית" שמשמעה כמעט הפוך: מובלעת בה הציפייה להתיישר להגדרה אקטיביסטית צרה של מה שיש עליו קונצנזוס באותו מילייה שהוא "לא מציית", והיחס המדיר, הדכאני או העיוור לעשייה האמנותית שבאמת לא מצייתת – כלומר זו שאינה מצייתת לתכתיב הקומיסרי להטות שכם למאבק, ומתעקשת להיות קשובה למכלול רחב ובלתי מוכתב מראש. על בסיס הסוגסטיה "הכל פוליטי" ורגשות האשם של הממסד האמנותי עצמו כי איננו אלא נסיוב מוחלש של הדבר האמיתי: אקטיביזם, הופקעה למשל הביאנלה האחרונה בברלין מידי עשייה אמנותית והוענקה לקבוצת אוצרים רוסיים שהפכו את גלריית הKW למעין שנטיפי "אוקיופיי" חד-מימדי ומשכנע את המשוכנעים. אבל, האמת היא שהשפה הפוליטית היא כלי בארגז הכלים של השפה האמנותית, לא ההיפך. כלי מגלומני שחושב שהוא הארגז כולו.
אין פה לייק, אבל לייק לאבי.
עוד לייק לאבי!
התגובה שלך כתובה לעילא ושווה פוסט בפני עצמה. אשמח אם תוכל להפנות אותי ללינקים לקו הביקורת הזו לגבי הביאנלה בברלין. בהקשר הזה, הנה ביקורת בהייפראלרג׳יק על תערוכה של שריל פופ ובכלל על הטרנד של אמנות כאקטיביזם, מעניין אותי לדעת מה אתה חושב עליה: Is High-End Art as Social Practice a Form of Commodity Activism?
אם אנחנו בענייני לינקים, הנה גם הלינק לפוסט שהזכרתי בתשובה שלי לגלעד, על הבעייתיות בדיכוטומיה בין העיוני למעשי בלימודי עיצוב ואמנות: ״הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד!״
הביקורת על התערוכה של שריל פופ היא מורכבת, כמעט סותרת את עצמה: מצד אחד, דוגמה מובהקת למה שאני מדבר עליו. שנאה לאמנות, ראייתה הדואליסטית כמוצר צריכה או כאקטיביזם מוחלש. אם יש משהו שמשותף לקפיטליסטים ולאקטיביסטים זה האובייקטיפיקציה של האמנות ואי-היכולת להבין את שפתה. אלה רואים בה סחורה ואלה רואים בה קישוט למסר, עיטור נחמד מסביב לבריסטול עליו רשומה סיסמה. מצד שני, מעבר לחוסר היכולת לראות בתערוכה הספציפית הזו יותר מערימה של חפצים למכירה ובגלריה משהו חוץ ממקום מנותק מהמציאות (שוב, כאילו "חיבור למציאות" שווה בהכרח אקטיביזם), מובלעת כאן בכ"ז איזושהי הבנה שאמנות איננה אקטיביזם. אקטיביזם הוא אקטיביזם. לצערי הכותב לא מסוגל להתעכב על מה המשמעות של החלק השני בנוסחה, זה שאמנות היא אמנות.
אני מתנצל, לא מכיר עוד ביקורות על הביאנלה בברלין מזווית זו אבל בטח יש. כלומר אני מקווה שיש. הנה משהו שלי באותו נושא
http://erev-rav.com/archives/25047
ובדף שלי באקדמיה.אדו שהכנסתי כאן יחד עם שמי, הטקסט השלישי מתייחס לעניין, ובמידה מסויימת גם השני והרביעי
@עופר:
וולקאם באק :)
אתה טוען שאם אין קריטריון ברור וקבוע לביקורת אין אולי בכלל טעם לדבר. אני חושב שזה בדיוק ההיפך, הטעם לדבר הוא כדי לגבש קריטריונים, לברר פרמטרים משותפים לביקורת ולערער על שלטונם של קריטריונים קיימים. אולי כהנחיה לשיח על הקריטריונים אחזור על הסיבה שבגללה פתחתי בדיון הזה:
אני עומד ללמד קורס שעוסק בהיבטים וישומים פוליטיים של האינטרנט, אני מאמין שיש מקום ללמד הן את התאוריה והן את העשייה בכפיפה אחת ולא להפריד אותם. אני שואף שמסגרת השיעור הזאת אכן תעודד סטודנטים להתבטא וליצור בתחומים הללו בצורה חופשית וביקורתית ולפתח את היכולות הטכניות והקונספטואליות שלהם בעיצוב חוויות משתמש בהקשר האזרחי. אני מנסה להזהר מתופעה שזיהיתי בקורסים אחרים המכוונים לעיצוב בהקשר האזרחי אשר בהם לפעמים הסטודנטים מנסים לרצות את המרצה לא רק ע"י הישגים בעיצוב אלא ע"י הידהוד תפיסת העולם הפוליטית שלו, מצב שאני רוצה להמנע ממנו (ע"ע הפרובוקציה הזולה בכותרת הפוסט).
בהקשר זה, אילו קריטריונים אתה רואה כקבועים ורלוונטיים?
@אלכסיי:
ואולי גם בהמשך @עופר, אולי קריטריון/פרמטר/מושג אחד שעוד לא ממש הגדרנו ופרשנו הוא למה אנחנו מתכוונים ב"פוליטי". אני מתחבר לדרך שבה עדי אופיר פירק את המושג הזה. הנה שני ציטוטים רלוונטיים במיוחד מטקסט שכולו רלוונטי:
בהקשר הזה, אין ספק שאנחנו עושים אקט פוליטי בעצם זה שאנחנו מציגים את השלטון שלי בסילבוס של הקורס כבעייתי.
@אבי:
הביקורת שלך כל כך מדוייקת וכל כך במקום. אני כבר הרבה זמן מנסה לשים את האצבע על רגשות האשם הללו של עולם האמנות (השונא אמנות להגדרתך). אני חושב שהמקומות היותר מעניינים של "Art as a social practice" באים לידי ביטוי בפעולות של יוצרים שעושים שימוש באמנות כסיפור כיסוי לעשייה אקטיביסטית שאינה מופנית בצורה פרדוקסלית נגד ממסד האמנות הממן אותם אלא נגד גורמים שלטוניים חיצוניים לו. אני חושב למשל על ה-Yes Men (שפועלים על התפר בין אמנות מיצג לאקטיביזם סביבתי), על טרבור פגלן (שפועל על התפר בין צילום, גיאוגרפיה, עיתונאות חוקרת ואקטיביזם המבקר את תעשיית הבטחון האמריקאי) ועל קריסטופר רובינס (שפועל על התפר בין התערבות במרחב הציבורי לאולד-סקול-סושל-אורגנייזינג…). הייתי שמח לשמוע ממך איך אתה חי עם הפרקטיקות של אלה.
בכל מקרה, זלגנו קצת לקונפליקטים שבין אמנות ואקטיביזם שאני רואה אותם כדי שונים מהקונפליקטים שבין תקשורת ואקטיביזם כיוון שהתקשורת (גם החזותית) מתמודדת עם קונפליקטים אתיים ורגשות אשם ממסדיים שונים מאלה של עולם האמנות.
מושון יקר,
אני חושב שכדי שיהיה טעם לדבר יש לברר מה הקריטריונים לשיפוט ולפעולה. קודם כל צריך להניח שלבני אדם יש חופש בחירה. כשאני עומד לפני מעשה כלשהו, אני יכול לבחור אם לעשות אותו כך או אחרת או בכלל לא. אם ככה, צריך שיהיה לי כלי שבאמצעותו אני אחליט מה לעשות – זה יכול להיות:
– מה שעושה לי הכי נעים באותו רגע
– מה שאדם סמכותי אמר לי לעשות
– מה שיכניס לחשבון הבנק שלי יותר כסף
– מה שיעלה בהגרלה מתוך 6 אופציות
– מה שיתרום הכי הרבה לאושרם של כמה שיותר אנשים
– מה שיגרום הכי פחות נזק לאחרים
וכו'
אנחנו לא בהכרח צריכים להסכים על הקריטריון לשיפוט ולפעולה אבל כדי שלוויכוח תהיה משמעות כדאי שכל אחד יכריז על נקודת המוצא שלו, או כפי שחנה ארנדט מנסחת את זה:
Politics finds its authentic expression whenever citizens gather together in a public space to deliberate and decide about matters of collective concern. Political activity is valued not because it may lead to agreement or to a shared conception of the good, but because it enables each citizen to exercise his or her powers of agency, to develop the capacities for judgment and to attain by concerted action some measure of political efficacy.
http://plato.stanford.edu/entries/arendt/#AreTheAct
ויש עוד שאלה חשובה מאוד: האם באמת לקחנו על עצמנו את המחויבות לפעול על פי הקריטריון שבחרנו (מה שזה לא יהיה) או שזה רק דיון פילוסופי ולא מחייב?
פגשתי את רובינס לפני שבועיים. כמו כן, קיבלתי התראה במייל שמישהו העלה כאן את השיר הריק מתוכן, הצדקני, שאומר שהכל פוליטי כי הכל פוליטי של שימבורסקה, באתי עד לפה כדי להגיד שזה שיר שלא אומר כלום למי שלא מסכים איתו מראש, והנה, אין שיר.
שלום לכולם,
אחרי שעה וחצי של קריאת הדיון המעניין הזה, יש לי הערה שאני לא בטוח אם תקדם את הדיון אבל אשתף אותה אתכם.
אני מסכים שלהגיד "הכל פוליטי" זה כמו לא להגיד כלום, מצד שני, ו- bare with me:
1. אם אנחנו מסתכלים על העולם רגע, יש בו מספר חלקיקים עצום אבל סופי, ז"א יש מספר אטומים סופי בעולם, הם נקשרים האחד לשני ליצירת חומרים ממצבי צבירה שונים בצירופים נדירים או שכיחים, שימושיים לאדם או לא.
2. כלומר שבכל זמן נתון יש אטומים שזזים בין יעודים שונים, נגיד שחיה מתה (בשיבה טובה) ביער כלשהו, האטומים, המולקולות והחומרים שהרכיבו אותה מתפרקים, משתחררים ועוברים ממקום למקום.
3. הכל פוליטי היא אכן אמירה בעייתית, אולם במערכת סגורה שבה לא נוצרים חלקיקים חדשים וישנם כאלה שהם נדירים ביותר (לדוגמא מולקולת אוזון) יש בה הרבה מן האמת. אין לדעתי נושא בלי פוליטיקה פנימית אפילו בארוחת ערב משפחתית יש את חתיכת העוף/טופו/תחליף טופו שקורצת לך ותהיה סופר מרוצה אם תצליח לקחת אותה ראשון. נראה לי שפוליטיקה היא יחסית ותלויה במספר האנשים שאכפת להם/יש להם אינטרס בנושא מסוים. סתם רעיון לקורס מה אם תהיה אתה הקונפליקט של הסטודנטים, אתה עם הדעות שלך, as is, ככה הכל על השולחן וכל הדעות לגיטימיות.
4. מחשבה על הומניזם: הכל טוב ויפה בהומניזם, אבל לשים את האדם במרכז זה נורא פוליטי כלפי פינגווינים למשל. וחוצמזה, ארגונים הומניסטים בדר"כ שמים אדם מאוד ספציפי במרכז הפעילות שלהם וזאת בחירה פוליטית מובהקת ולא משנות הסיבות, בעצם הם מנסים לעורר מודעות ולהשפיע, שזו חלק מההגדרה של פוליטיקה, לא?
ואם אתה הומניסט בודד ללא ארגון, אז אתה בעצם אדיש, כי אתה לא מסוגל לעזור לכל אדם שזכויותיו נפגעות או שסובל בעל כורחו, אז מן הסתם תתרכז בלעשות לביתך תוך כדי ציקצוק לשון מצטדק למשמע החדשות.
למען הדיוק:
“Bear with me” is a request for forbearance or patience. “Bare with me” would be an invitation to undress.