כן, כן, גם אתם שקוראים את הפוסט הזה עובדים אצלי. וההוא? ההוא שעשה "לייק"? גם הוא עובד אצלי. וההיא שכתבה תגובה שנונה? גם היא כמובן עובדת אצלי. וההוא שהגיב לתגובה? שקוף שגם הוא עובד אצלי.
דוחה, לא?
באתר של משרד התעשייה והמסחר נכתב באיפוק רב כי המשרד "פועל להחדיר למודעות הציבור את החשיבות של קניית תוצרת מקומית, הן מבחינת יצירת מקומות עבודה והן מבחינת החדרת גאווה לאומית בקניה מתעשייה מקומית". נשמע סביר, לא? בסך הכול מדובר בהגברת המודעות לקשר בין צריכה של תוצרת מקומית לבין שימור ויצירת מקומות תעסוקה. מטרה משותפת שהיא בעלת הצדקה כלכלית ואקולוגית. מטרה שמצריכה מעט תשומת לב צרכנית וקצת מחויבות חברתית.
על הנייר, מטרה סבירה ובריף הגיוני.
והתוצאה? קמפיין דוחה ואגרסיבי בו דמויות גבריות בעלות קול עבה ואינטונציה מחוספסת של קצין חימוש ביחידת שדה יורות משפטים כמו: "ההיא? עובדת אצלי" ו"את רואה את ההוא? גם הוא עובד אצלי". כל זה כדי להעביר את המסר הפשוט שכאשר אנחנו קונים תוצרת מקומית אנחנו תורמים לשימור מקומות עבודה יצרניים, תוך דאגה עקיפה לעצמנו כמועסקים פוטנציאליים בעתיד.
התוצאה ממחישה עד כמה ערכים כמו דאגה לאחר ומחויבות חברתית לרווחתו נתפסים בעיני המפרסם כמסרים תלושים ומופשטים שאין סיכוי שהקהל הישראלי יקבל אותם בלי שייארזו עבורו בעטיפה אנוכית ומצ'ואיסטית מרשרשת. המסר שעובר הוא שרק אם ישכנעו את הישראלי שהוא המרכז ובמרכז, שכל זה עבורו ולא עבור אף אחד אחר, שכולם עובדים בשבילו והוא לא פראייר של אף אחד – רק אז, אולי, תתעורר בו תחושת אחריות ציבורית, מחויבות קהילתית ודאגה לאחרים.
פרדוקס, לא?
עפר. אני לא חושבת שצריך להפריד את המחשבה על מקום מהמשמעות הפוליטית שלו. להיפך. הפעולות והמחשבות של מירי ושלי נובעות מתוך ההבנה שכל המעשים והבחירות שלנו משפיעים עלינו, על הסובבים אותנו ועל הסביבה שאנו והסובבים אותנו מאכלסים.
בנוגע לשאלתך השנייה – אני מתנגדת להפרדה המלאכותית בין מעצב/אמן/ארכיטקט לבין צרכן/משתמש. זו הפרדה שממשיכה מסורת אידאולוגית ארוכה שמייצרת מרחק מזויף בין מי שמייצר ומעצב מציאות לבין מי שחי ומאכלס אותה. לא. המעצב של הכסא גם יושב עליו וסובל מזיהום האויר שתהליך הייצור של הכסא תרם לו (או סתם מכאב גב אם הוא לא מתוכנן טוב). הפרסומאית שהוגה קמפיין אגרסיבי וסקסיסטי חיה בחברה שנהיית אלימה וגסה יותר. וכן הלאה.
תראו מה כתבה רחל טל-שיר בגלריה הבוקר-
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,55164,.aspx
כאילו נכנסה למחשבה וקראה את הדיון :)
השתלשלות דיון בארכיטקטורה קצת מקביל לדיון כאן: בשנת 1964 פרסם ברנרד רודופסקי את ספרו "אדריכלות ללא ארכיטקטים". הדבר סלל את הדרך להכרה באיכויות של האדריכלות הורנקולרית, אבל גם גרם לתגובות ששאלו האם יש להעדיף את המקומי באופן עיוור. בעקבות כך קמו ביקורות שנכללו אחר כך תחת השם "critical regionalism" (הייתי מתרגם כ"מקומיות ביקורתית"). במסגרת זו נכללות תיאוריות שעוסקות בשילוב הצדדים המקומיים בתכנון ללא התעלמות מסוגיות פוליטיות, סביבתיות וגם גלובליות.
אני מאד מתחבר למאמר שהביאה שפרה שמצדד בחשיבה ביקורתית על המעשה של הבחירה המקומית, תוך לקיחה בחשבון של ריבוי של רבדים בכל בחירה כזו.
אם בכל בחירה מקומי/לא מקומי ננסה להעמיק את ההבנה ואת ההקשבה שלנו להשלכות שיש לבחירה שלנו, נראה לי שיהיה ניתן לשמור אולי על העדפות פוליטיות סבירות ("עניי עירך קודמים" נאמר בתלמוד), על העצמה מקומית רצויה וגם על שיקולים סביבתיים ותרבותיים מבלי להתקרב ללאומנות או פשיזם.
"קנה כחול לבן","עבודה עברית"-"תוצרת הארץ" הם מונחים טעונים. אי אפשר לנטרל אותם מהמשמעות ההיסטורית, התרבותית, החברתית,האני לא יודע מה עוד הטבועה בהם .כן, אני מעדיף לקנות סחורות שעברו דרך קצרה ככל האפשר, כן, אני מעדיף לקנות ספרים בחנות השכונתית ולא ברשת, לא, אני לא מעדיף כחול לבן.לא כשהוא חום שמתחזה לירוק.