צילום

כל מה שרושם אור נחשב. המצלמה של האייפון, המצלמה של הסלולר, פולורויד ישנה, מצלמת נקב. כל מה שמצליח ללכוד את הרגע המכריע. גם אם הוא חורג מהטווח של 1/60 של השניה.

את אילה רייפן

שקט ממריאים

ביקורת דרכונים בכניסה אל מוזיאונים. תחושה כזו שבודקים אותך, שאתה באמת כשר להכנס, שניה לפני שממריאים... הכרטיסים כבר בכיס כשנכנסים פנימה וספק מחפשים ספק נתקלים במבטים קצרים עם מי שיושב בחלל החדר- על כסא בודד, או מול שולחן ומחשב בגלריות לבנות. רצפות בטון ופרקט. חיפויים יפים או פחות של כבלים מאריכים. כל אלו לוקחים אותי הלאה

את יעל מאירי

6×6

כשמצלמים סרט בפורמט בינוני, שגודל הפריים בו (הנגטיב או השקופית) הוא ששה סנטימטרים על ששה סנטימטרים, מתקבלים שנים עשר דימויים. (למשל במצלמות Hasellblad או Holga). בפריסה של הדימויים רואים לפעמים פריימים עוקבים שמהווים סיטואציה מתמשכת, לפעמים הריבוע (6x6) מסתכל לעבר, לפעמים מדמיין דבר מה עתידי. הנה "קונטקט מחשבתי" של שנים עשר פריימים:

א, ב

זה היה בדרך חזרה מההפגנה בבית שמש כשפתאום הבנתי משהו המקשר בין עברית לצילום: מעבר לתקינות המשפט, העיקר הוא הכוונה בדברייך. כי מה שחשוב הוא לזעוק ש"זו בושה וחרפה להריק על ילדה קטנה". ועדיפות השגיאות הדקדוקיות אם נאמרים דרכן דברי טעם, על פני נאום רהוט המתקבל באוזנינו חלול. מעבר לשפה הצילומית המדוקדקת, בניית הקומפוזיציה, החשיפה המושלמת, חשוב על מה ולמה אתה מצלם.