באמנות, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. בעידן כה פוסט מודרניסטי, מה כבר אפשר עוד להגיד על אמנות? מה שאפשר, ייאמר פה.
השבוע, בזמן שציירתי מול טבע דומם, מצאתי רגעים קטנים של פאר, נחבאים, שהסתתרו בתכול הכוס שציירתי. אור שנהבי נח על שפתות הכוס, ליטף בתנועה מעגלית של קדושה את החרס, בהתרסה כנגד הפְּנִים המוצל. האור הזה נגע – לא נגע, רפרף, כמו ידו המרחפת של מארה מעל שפת האמבט. נזכרתי במשפט […]
הריסות מפעל מכונות התפירה אוליבה, פורטו, פורטוגל, סביבות שש וחצי בערב, חמישי לאוגוסט 2015. חזית בניין הרוסה מוחזקת על ידי פיגומים, מחזה שכיח בפורטו. החזית הספציפית הזו תפסה את עיני וסקרנה אותי. הפיגומים היו רשת מתכת בצבע טורקיז עז. מחקר קצר לימד אותי שהרשת נקראת מטמורפוזה- מיצב של […]
לפני כמה ימים בקרתי בתערוכת ציורים של הצייר ליאוניד בלקלב. מול אחד מציורי הדיוקן כתבתי לעצמי: בחדר האמצעי, מתחת לזכוכית, מונחים להם ארבעה רישומי דיוקן. הרישום השני מצד ימין מושך את מבטי ואני מרותקת אליו דקות ארוכות, אל התיאור הרך של ארובות העיניים, אל העפעף הכבד המתואר בקווי פחם דקים, […]
לפעמים אני עולה על הרכבת המהירה רק כדי לרדת בתחנה הלא נכונה. בדרך לתחנה הלא נכונה, הרכבת שועטת בקול של אלפי פרסות מתכת והנוף נמרח עד לבלי היכר. מבעד להרי הכרמל העומדים כבדים ולֵאִים בחום הכבד המבט נמשך רחוק, אל נופים סוריאליסטיים שיש בהם הכול ואין כלום. המבט הרחוק הזה […]
