מידי שבוע אני נשאל על ידי הורים של צעירים המבקשים ללמוד עיצוב האם כדאי ללמוד את המקצוע, ואם כן, באיזה מוסד. ואז הם שואלים האם לא עדיף ללמוד בחו"ל.
גם מידי שבוע, אני נשאל על ידי אחד הבוגרים הרבים שלי, האם כדאי להמשיך לתואר שני, ואם כן, איפה.
לראשונים אני עונה:
א. עיצוב זה מקצוע נהדר (ולא קל). בהחלט כדאי ללמוד.
ב. המוסדות בארץ מספקים מסגרות לימוד מצוינות.
ג. ממש, אבל ממש, כדאי ללמוד בארץ.
לבוגרים אני אומר:
א. ברוב המקרים, כדאי מאד להמשיך לתואר שני.
ב. המוסדות בארץ, בגדול, לא מהווים פתרון.
ג. בהחלט, אבל בהחלט, כדאי ללמוד בחו"ל.
ההסבר קצת יותר מעמיק:
(הדברים מתייחסים ללימודים בתחומי העיצוב – ואינם מתייחסים לתארים אקדמיים אחרים.)
יש הבדלים רבים בין לימודי התואר הראשון ולימודי התואר השני.
לימודי תואר ראשון מספקים מבואות לתחומים רבים לאוכלוסיית סטודנטים ללא הכרות אמיתית בתחומים שאותם הם מבקשים ללמוד. הפער בין הציפיות של המועמדים ללימודים למציאות בתחומי העיצוב הנלמדים במוסדות רחב מאד. לדעתי הפערים גדולים מאשר בתחומי לימוד אחרים, ובמיוחד בתחומי היצירה. נדמה לי שההבנה, ההתנסות והיכולות של מועמדים ללימודים בתחומי יצירה אחרים (כתיבה, משחק, מחול, מוסיקה, ציור וכו') גדולים בהרבה. לפי כך, בלימודי העיצוב לתואר ראשון יש צורך ללמד נושאים בסיסיים רבים – בתחומי היישום והתהליכים וגם בתחום התיאורטי.
הלימודים הינם לרוחב ולא לעומק, המאפשרים חשיפה לתחומים רבים ובניית כלים בסיסיים.
לצורך לימודי התואר הראשון נדרש צוות מרצים מגוון ביותר עם ספקטרום רחב של ניסיון וסגנונות. כל סטודנט מוצא את קבוצת המרצים מהם הוא לומד הכי הרבה.
לימודי העיצוב (בלימודי התואר הראשון), אולי יותר מכל תחום אחר, מבוססים על לימוד במסגרת ה"כיתה". בסופו של דבר הסטודנט לומד בעיקר מהחוויה המתרחשת בתוך הכיתה. שיעורי עיצוב הינם שונים משיעורים אקדמיים אחרים. השיעור בעיצוב מבוסס על עבודה המתקדמת משבוע לשבוע. עבודת הסטודנט (קריא: תהליך העבודה של הסטודנט) נבדקת משבוע לשבוע בשיעור המתמשך כמה שעות ובדרך כלל תלוי בדיון (בהנחיית המרצה) בין כל הסטודנטים. הסטודנט לומד מההצלחות (ובמיוחד מה"כישלונות") שלו, ולא פחות, מאלו של חבריו לכיתה.
כיתה "טובה" הינה כיתה בה יש סטודנטים איכותיים וחרוצים המשתפים פעולה (ו"המתחרים" – במינון נכון) אחד עם השני. אווירת הלימודים קובעת את איכות ההתקדמות. טוב גם באם הכיתה בנויה מקבוצה מגוונת של סטודנטים עם מאפיינים משלימים.
מסיבות שונות, מסגרות לימודי העיצוב במוסדות המוכרים בארץ, לדעתי, הינן ברמה גבוהה ביתור מבחינה בינלאומית.
קודם כל, בגלל הסטודנטים. ביחס לחו"ל, סטודנטים לתואר ראשון בארץ הינם מבוגרים יותר (אחרי צבא והטיול הנדרש בחו"ל) ובעלי ניסיון חיים ובגרות היוצרת רצינות וחריצות. כתוצאה מהתחרות הקשה בקבלה למוסדות המובילים, איכות ה"כיתה", בדרך כלל, גבוהה מאד. מניסיוני – הרבה יותר גבוהה מהמקבילה בחו"ל.
שנית, (וקצת מפתיע), בגלל החולשות של המערכות האקדמיות בארץ, צוות המרצים בתוכניות הלימוד בארץ, ביחס למקביל בחו"ל, איכותי מאד (לתואר ראשון!).
זה דורש קצת הסבר – כי לחולשות במבנה התוכניות יש גם מחיר. בחו"ל, רוב המרצים בתוכניות אקדמיות הינם בעלי משרות במוסדות הלימוד. בדרך כלל המרצים רואים את עתידם בעולם האקדמי ומשרות אלו הינם מקור פרנסתם העיקרי. משמעות העניין: קבוצה יחסית קטנה של מרצים אשר ניתן לדרוש מהם הרבה מאד. בנוסף, כחברים במערכת האקדמית, בדרך כלל לאחר לימודי המשך במוסדות אקדמיים, יש להם השקפה וניסיון פדגוגי יחסית מפותח. מצד שני, להרבה מהם חוסר ניסיון ויכולת יישומית בתחום ולפעמים הם מנותקים מהמציאות. ברוב המוסדות בארה"ב לדוגמא, הפער בין המעצבים הפעילים והמרצים בתוכניות הלימוד לעיצוב הוא עצום ובלתי ניתן לגישור. (יש יוצאים מן הכלל.)
בארץ, אין למוסדות את המשאבים לספק מספיק משרות וממשרה חלקית לא ניתן להתקיים. כתוצאה מכך, לראש המחלקה אין את המשאבים מבחינת חברי סגל במשרה מלאה לתפקד כפי שרצוי. הרוב הגדול של שעות ההוראה ניתנות על ידי מרצים בעלי משרה חלקית ומרצים מן החוץ – מרצים המגיעים לשיעור בשבוע וחוזרים מהר לסטודיו.
אבל במצב זה נמצא גם יתרון. מספר רב ומגוון של מרצים המעורבים בעשייה היישומית הינו ברכה לסטודנטים הנחשפים לאנרגיה ותסיסה של המציאות. נכון, אין למרצים אלו ניסיון אקדמי ופדגוגי, ולוקח לכל אחד מהם כמה שנים (במקרה הטוב) עד שהוא "לומד" ללמד. אבל כפי שנאמר לי לא פעם על ידי אנשים אקדמיים בכירים מארה"ב ובריטניה שביקרו במחלקות בניהולי כאן בארץ: "הייתי מחליף את צוות המרצים שלי בשלך ללא היסוס".
לפי כך, בגלל איכות כיתת הסטודנטים ואיכות צוות המרצים, רמת הלימודים במסגרת התואר הראשון בארץ גבוהה מאד. הסטודנטים מתקדמים מהר מאד משנה לשנה, מקבלים את הכלים הבסיסיים וחשופים לתחומים רבים.
אולי החיסרון הבולט ביותר הינה החולשה בתחום התיאורטי. מושון זר אביב מתייחס לזה בצורה יפה בפוסט שלו באתר אנטייטלד: "הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד!" חולשה זו משקפת את המאפיינים של צוות המרצים.
ביקור בתערוכות סיום מראה יכולת יישומית מצוינת. מניסיוני, כל תערוכה כזו כוללת עבודות אשר עולות על עבודות שרואים בתערוכות של תוכנית לימודים לתואר שני בחו"ל (כאמור, בתחומים היישומיים).
העובדה היא שבוגרים (טובים) של תוכניות תואר ראשון בארץ מתקבלים לתוכניות תואר שני מובילות בחו"ל ומצליחים שם מאד.
המצב לגבי התואר השני בארץ שונה לחלוטין.
התואר הראשון בארץ מכוון לרוחב, לחשיפה רחבה, הענקת כלים בסיסיים ומבוסס על לימודי "כיתה" המורכבים מקבוצות סטודנטים איכותיות, מגוונות ובעלות מוטיבציה גבוהה, הנלמד על ידי מרצים מגוונים ובעלי יתרונות ייחודיים.
התואר השני אמור להיות ממוקד מאד במקום רחב ועמוק מאד במקום שטחי. התואר הראשון אמור לתת בסיס, התואר השני אמור לאפשר טיפוס מאד גבוה.
התמקדות זו דורשת קבוצות של לומדים אשר כולם מעוניינים באותו תחום צר. מצד צוות ההוראה, במקום צוות רחב ומגוון ביותר בתואר ראשון, התואר השני הממוקד דורש צוות מלוכד אשר לכולם ניסיון רב וספציפי המאפשר בניית תוכנית מעמיקה. הלימודים בתואר שני גם דורשים מתודולוגיה אחרת – מחקרית.
אנו לא ברוכים ביכולות אלו בארץ. יכולות אלו אינם תוצאה של שנות ותק, ובוודאי לא באות עם הענקת תואר "פרופסור".
אין אני יודע מה בדיוק עומד מאחורי גל פתיחת תוכניות תואר שני בעיצוב בארץ. יש לי חשש שיש כאן "טרנד" המבוסס על תחרות יוקרה ויח"צנות במקרה הטוב, ורצונות ותועלות אישיות במקרה הרע. אין אני בקיא בפרטים של מערכות פיננסיות הקשורות לתוכניות אלו, אבל אני בקיא (מאד) בתהליכים הפיננסיים בתוכניות התואר הראשון ויודע את המצוקה הקשה. אני חושש שזרימת משאבים (כספיים, ניהוליים וכח הוראה) לתוכניות תואר שני יכולה להיות רק על חשבון התוכניות לתואר ראשון.
ועוד:
כפי שאמרתי, תוכנית תואר שני חייבת להיות ממוקדת ועמוקה. באירופה ובצפון אמריקה יש אלפי תוכניות לתואר שני במאות תחומים צרים. כל תוכנית שואבת מרצים וסטודנטים ממאגר של אוכלוסיה של מאות מילונים (כולל אותנו). כך, בכל תוכנית מצליחים לבנות חבורה קטנה ואיכותית של מרצים וסטודנטים, ממוקדים כולם בתחום צר, העובדים במסגרת המבורכת במסורת של לימודים אקדמיים.
בארץ, מאגר הסטודנטים קטן – קטן מאד. קודם כל, יש להכיר בעובדות. בדרך כלל הסטודנטים המצטיינים של כל מחזור ממשיכים ישירות למקומות עבודה המובילים בתעשיית העיצוב. זאת הדרך המקובלת. יש גם כמה, שיש להם את היכולות הפיננסיות, הנוסעים ללמוד בחו"ל.
מראש, לפי כך, קשה מאד לגייס מספיק סטודנטים איכותיים לתוכניות התואר השני. ולכל קבוצה שכן ניתן לגייס חסרה ההתמקדות הצרה המשותפת הנדרשת לתוכנית מוצלחת.
זה המקום להגיד שאני יודע שבין הלומדים בתוכניות בארץ יש סטודנטים איכותיים הלומדים שם מכל מיני סיבות – גם סיבות טובות. ובנוסף כמו בכל כלל, יש יוצא מן הכלל. תוכנית ההתמחות של כתר, בה כל סטודנט רשאי להשתתף בתוכנית התואר השני של בצלאל, מבטיחה קבוצה איכותית של סטודנטים. (נקווה שמר סגול יתמיד בתוכנית.)
כדי להתגבר על קושי הגיוס, התוכניות מנסות למשוך סטודנטים עם אינטרסים מגוונים מאד דרך הגדרת תוכנית מאוד רחבה – תוכנית אשר לכאורה מתאימה לכולם, ובעצם, למעט מאד. המשמעות הינה תוכנית רחבה ולא מעמיקה.
כדי לגייס מספיק סטודנטים (וכבר אמרנו שהרבה מהבוגרים המצטיינים בוחרים לעבוד במשרדים המובילים או ללמוד בחו"ל) מרכזי התוכניות מוכנים לקבל סטודנטים שאין להם תואר ראשון בעיצוב. זאת בעיה חמורה ביותר המורידה את איכות הלימודים – ולדעתי, כאשר מדובר בתוכנית יישומית – אף מגיעה לסוג של… אשליה. יש לתת את הדעת על "מעצב" בעל תואר שני בעיצוב שחסר לו את היכולות המקצועיות הבסיסיות בעיצוב שאותן ניתן לרכוש רק בלימודים הקשים של התואר הראשון. אין קיצורי דרך. (בשנה שעברה הייתה תערוכה של עבודות עיצוב יישומים באחת מתוכניות התואר השני בארץ. לדעתי העבודות היו ברמה הרבה יותר נמוכה מהעבודות בתערוכות של תוכניות התואר הראשון.)
בנוסף – בהרבה מאד מקרים, מי שמלמד בתוכניות התואר השני הינם אותם המרצים שמלמדים בתואר הראשון. גם כן מוקש. קודם כל, סטודנט לומד ממרצה (סוחט מהמרצה) את מה שיש לו לתת בסמסטר הראשון והשני שהוא נמצא איתו. בדרך כלל לא תהיה תועלת רבה ממפגש מחודש בתואר השני.
מעבר לכך, כפי שציינתי, הקישורים הדרושים להוראה בתואר השני הינם שונים מאלו של התואר הראשון. ותק של שנים רבות בהוראה בתואר ראשון אינה הכנת קסם ליכולת הוראה בתואר שני, במיוחד כאשר מוסדות החינוך בארץ אינם יכולים להשקיע משאבים בהדרכה פדגוגית. הענקת דרגת פרופסורה לא מלווה בשיעורים פדגוגיים.
אם כך, התוכניות לתואר שני בארץ אינן ממוקדות, קבוצת הסטודנטים אינה ממוקדת ולא במיוחד איכותית, וצוות המרצים אינו ממוקד ולא תמיד מבורך ביכולות הנדרשות.
חמור אולי מכל, העברת מרצים עם ניסיון רב מתוכניות התואר הראשון לתוכניות התואר השני תגרום נזק רב לתוכנית התואר הראשון ולהסתת המשאבים העומדים לרשות ראשי המחלקות.
ובכל זאת, אין אני שולל לחלוטין פיתוח תוכניות לתואר שני בארץ.
לדעתי, ניתן וכדאי לפתח תוכניות בתחומים בהם יש לנו אכן יכולות להעמיק. יש להתמקד בתחומים שבהם יש לנו צרכים/יתרונות מיוחדים.
המסלול של בצלאל בתחום ניהול עיצוב כן מוצדק לדעתי וכן מהווה דוגמא של איכות. זה תחום מספיק צר כדי לאפשר יצירת צוות סטודנטים ומרצים איכותי. במקרה זה (אינו מסלול בעיצוב יישומי) יש גם הצדקה (ויתרון) בקבלת סטודנטים עם רקע של לימודים בעסקים, הנדסה וכו' ולא רק סטודנטים בעלי תואר ראשון בעיצוב. ואין ספק שיש צורך בלימודים אלו לקידום הכלכלה הישראלית בכלל ולתעשיית העיצוב בפרט. טוב היה באם היו מצליחים להדק את הקשר עם מוסדות אקדמיים בתחומי ניהול עסקים.
בויצ"ו חיפה עובדים על תוכנית לתואר שני המתמקד בחינוך לעיצוב. רעיון מבורך. גם במקרה זה אני חושב שניתן ליצור צוות סטודנטים/מרצים איכותי בתחום מוגדר. חשוב לציין שתוכנית כזו יכולה להיות מקור חשוב להכנת מרצים לתוכניות תואר ראשון בעיצוב אשר יקבלו חיזוק פדגוגי ומתודולוגי אקדמי.
לגבי תוכניות יישומים, כאן אני חושב שצריכים להיות מאד זהירים. שוב, לדעתי, צריך להיות מאד צנוע, ממוקד וצר. אולי, כדי לשמור על איכות ולאור המספר הקטן של מעומדים מתאימים, צריך לפתוח כיתה רק פעם בכמה שנים.
> טיפוגרפיה ופיתוח הפונט העברי: איפה אם לא בישראל? כנראה שיש לבצלאל את היכולות.
> אופנה (בעדשה של התעשייה בעולם הגלובאלי): אין אני בקיא בתוכנית החדשה של שנקר, אבל אין ספק שלמחלקות האופנה והטקסטיל, ביחד עם גורמים עסקיים וקשרי שנקר באופנה הבינלאומי, יש את הניסיון והאיכויות ליצור תוכנית ייחודית אשר תאפשר התמודדות עם תעשיית האופנה הגלובאלית. לדעתי – צריך להימנע מתוכנית אשר תתמקד ביישומים אמנותיים (Design Art).
> עיצוב אינטראקטיבי: לישראל יש יתרון בתחום זה מבחינת עיצוב, כח אדם, מחקר ומבחינת תעשיית ההייטק. אבל קודם כל צריך להגיע למצב בו התוכניות לתואר ראשון בעיצוב אינטראקטיבי מתפקדות כראוי. ואנחנו עוד רחוקים מזה.
טוב היה אם המל"ג היה מתייחס לפיתוח התוכניות בצורה מערכתית ומבוקרת ועם איזושהי תוכנית לתווך ארוך.
אז לסיכום:
תואר ראשון – כדאי מאד ללמוד בארץ.
תואר שני – חוץ ממקרים נקודתיים, כדאי מאד ללמוד בחו"ל.
כפי שניתן לראות, הסוגיות מורכבות.
כמובן, אלו דעותיי האישיות אבל היות ועכשיו תקופת ההרשמה – אוכל לכוון שואלים למאמר הזה.
☼ עוד מאת דוד גרוסמן ← שאלת מיליארד השקל: כמה שווים המעצבים?
בעניני רמה אקדמית מעניין לדעת כמה בעלי תואר שני מלמדים תואר ראשון וכמה דוקטורים לגיטימיים (לא מקולג' באוקראינה בהתכתבות) בתואר שני.
אני מניח שמה ששיערת בנימוס אנגלו סקסי מביע השערות מבוססות בענין הגורמים לפריחת התארים השניים…
מה שמסקרן אותי כתמיד הוא מדוע אין תגובות כאן (ויש לי השערות…)?
שחר-
מספר המרצים המלמדים בתוכניות תואר ראשון בארץ שלהם יש תואר שני יחסית קטן, אבל לאט לאט גדל. מרצים בעלי תואר שלישי בעיצוב הינם נדירים – לא רק בארץ – בעולם.
לגבי העדר תגובות… תבחר אתה את הסיבה:
א. אף אחד לא קורא
ב. מי שקורא מסכים עם הדברים ואין לו מה להוסיף
ג. הנושא בכלל לא מעניין אף אחד
ד. all of the above
ה. none of the above
אם 22 "אהבו את זה" אז כנראה שאפילו יותר קראו את זה…
אני בוחר את אופציה ה.
לדעתי הפעם טעית בקהל היעד: האחרונים שיצאו נגד השיטה הקיימת ומוביליה יהיו המרצים (בהווה או בפוטנציה). זה הרי מקור פרנסה. וזה גם קהל היעד של אנטייטלד…
בענין תארי המרצים יש אכן בעיה שמגבילה את הרמה האקדמית. לא פלא שאין ממש אקדמיה בנושא אלא למעשה רק "קולג'ים".
שלא לדבר על 1111 כניסות (ללא תגובות) בקפה דה מרקר…
כן … יש "likes".
אני חושב שזה שילוב של הסכמה ואדישות.
מהניסיון שלי, רוב המרצים באמת רוצים לשפר את המצב.
באשר לקהל היעד, אין פורומים יותר טובים. וכפי שאתה רואה, בכל מקום, כמעט אין תגובות.
בפעם הבאה שנינו פשוט יכולים להחליף מיילים.
מילים כדרבנות.ניתוח אינטיליגנטי וממצה.ישר כח דוד.
האם אתה מכליל ארכיטקטורה במילה "עיצוב"? לא נראה לי שיש דיקן/ראש בי"ס לאדריכלות בישראל שיטען שהלימודים במחלקה שלו טובים מאשר בקופר יוניון, ב-AA, ב-ETH.
חו"ל זו מילה מאד כללית. בחו"ל ישנם בתי הספר הטובים בעולם, כמו גם הרבה מאד בתי ספר בינוניים. נכון שרוב הסטודנטים בטכניון אשר חוזרים מחילופים במקומות כמו הפוליטקניקו במילאנו או בטורינו, לה-וילט, בוקרשט ועוד מעידים כי הטכניון לא נופל מהם. יש גם התפתחות מבורכת בפקולטה בטכניון – הן באנשי סגל חדשים, הן בטכנולוגיות שנכנסו והן במעורבות הסטודנטים במהלך הלימודים. אבל להגיד שאין מה לנסוע לחו"ל לתואר ראשון? מי שיש בידו האמצעים הכלכליים, ואשר יכול להתקבל לאחד מבתי הספר הטובים בעולם – שיעשה זאת. טענה שאני כן יכול לקבל היא שאם צריך לתעדף השקעת משאבים בתואר ראשון בחו"ל אל מול תארים מתקדמים בחו"ל – די ברור שכדאי לבחור במתקדמים.
כחוזרת טרייה מלימודי תואר שני באינדהובן, לרוב המרצים שם, בתואר ראשון ושני אין תואר שני שלא לדבר על שלישי. בנוגע להתמחויות צרות הבעיה אפילו מתחדדת מאחר ומרבית התחומים הרלוונטים נמצאים כעת בתהליכי הגדרה. לתחום חדש, אין מרצים עם נסיון רב או תואר שלישי או אפילו שני שיכולים לבנות את התוכניות. מדובר ברוב המקרים דווקא במרצים צעירים שיצרו עבור עצמם דרכים חדשות, ולפי מה שאני רואה גם נטייה לשלב כמה תחומים. קצב השינויים הנוכחי הוא כלכך מהיר ומשפיע על כלי העבודה שלנו, הגדרות תחומים והתמחויות, השאלות שנשאלות וכן הקראפט עצמו של עשיית עיצוב…בתוך הקצב הזה איפה נמצאת היום אקדמיה? מה היכולת שלה להגיב לשינויים???תחושתי באינדהובן היתה שהיכולת הזו היא מאד מוגבלת…ובעיקר איטית מידי. בשנתיים הם החליפו את שמות המחלקות, פרסמו סימני שאלה על קירות האתר שלהם, ערכו דיונים עם סטודנטים, שינו צוותי הוראה וכולי, הם הרגישו שחל שינוי מהותי ועדיין…אינדהובן רגילה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב. לספר סיפור. רק הסיפור כבר לא ממש רלוונטי…האם היא באמת יכולה להשתנות…האם הם יכולים לראות מעבר לאוביקט..? לא ברור
ובעניין עצתך בנושא תואר שני בחו"ל, בגדול אני מאוד מסכימה. יחד עם זאת יש כאן בעיה מהותית והיא בעיקרה כלכלית. אחרי בדיקות רבות אני יכולה לומר בביטחון שאין מסגרות בארץ שתומכות בלימודי עיצוב לתואר שני בחו"ל.
אלא אם כן אתה בוגר בצלאל ורשאי להגיש בקשה למילגה שלהם עבור לימודים ברויאל קולג' פעם בשנתיים….יש לדבר הזה לא מעט השלכות… נראה לי שהגיע הזמן שתתגבש לה מילגה ללימודי עיצוב גבוהים בחו"ל….
אני מאמין בעיקר הבעיה היא בחוסר הטיפוח של המרצים בארץ על ידי האקדמיה. כבר שנים שמקצועות הלימוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות מוזנחים, כבר שנים שאנו מקבלים את ההטפות בנוגע לבריחת מוחות לחו"ל. אם אין תקציבי מחקר אז אין סיבה שיהיה סגל תקין באוניברסיטאות. בחוויותי הנוכחיות אני רואה כל שבוע ב Goldsmith's university את הפרסומים וההצעות האינסופיות להצטרפות למחקרים, לפרויקטים חברתיים / פוליטיים / סביבתיים וכדומה. אני מרגיש שיש לי מה לעשות פה, יש לי למה להישאר ולהמשיך הלאה למחקר, לתואר שלישי.
כל אחד ואחד מהמרצים שלי שותף בפרויקטים מרתקים שהם חוד החנית בתחומי האינטראקציה, שילוב נדיר של כותבים ויוצרים, באמת. השבוע בדיוק סיימנו פרויקט שהיה בשיתוף עם התעשייה ואכן הדיסונאנס הזה בין אקדמיה למקצוע צף על פני השטח אצל חלק מהמרצים, אבל בסופו של יום אני יכול להגיד שהם כן עומדים בקצב ברמת החשיבה, וקצת פחות ברמת הביצוע. אבל זאת בדיוק הסיבה שהם מגייסים כל הזמן סטודנטים חדשים פנימה, משתפים אותם בפרויקטים.
אחד הדברים הכי פחות מיושמים בארץ הוא Co-design.
אבי – ממה שאני שומע מחברים האקדמיה בארץ, גם במדעי הטבע וגם במדעי הרוח, משופעת בתקציבי מחקר גם ביחס למדינות מצויינות ואנשי סגל צריכים להשקיע הרבה פחות מן הזמן שלהם בכתיבת בקשות לקרנות. יכול להיות שהבעיה היא נקודתית לתחום העיצוב והאמנות?
במדעי החברה וגם במדעי הטבע יש יותר תקציבים כיוון ש
א. בתקציבי המדינה מוגדר שהם מקבלים יותר כסף.
ב. המוסדות שמאכלסים את אותם המדעים מקבלים יותר כסף מחולון, שנקר, בצלאל.
ג. שם באמת יש דוקטורים אמיתיים, אנשים שבאמת למדו תואר שלישי.
ד. המון שיתופי פעולה עם חו"ל נרקמים בתחומים הללו. אנחנו מדינה מאד מעניינת ברמת החברה במיוחד (עבור העולם).
אני מסכים עם עיקרי הדברים וזה אכן חשש שיש לי בנוגע לגל היוזמות לתארים שניים בעיצוב. עם זאת אני רוצה לחזק את דברי מאיה בנוגע למכשול הכלכלי בלימודים בניכר. אם תואר שני דורש ממך להכנס לחובות אשר יגבילו את האפשרויות שלך בעתיד, עדיף יהיה לוותר עליו. תואר שני אמור לפתוח אופציות, לא לסגור אותן. אני חושב שיש לא מעט יוצרים בארץ שיבחרו לעשות את התואר כאן גם מהסיבה הכלכלית. ובצדק.
הערה קטנה בנוגע לעיצוב אינטראקציה, במקומות שונים בעולם מקובל יותר לעסוק בתחום זה בלימודים לתואר שני (ופחות בראשון). זה גם תלוי ב"פריימינג" אבל לעיתים קרובות, התואר אינו מוגדר בהכרח כתואר בעיצוב גרידא ומזמין גם סטודנטים עם רקע במדעי המחשב, אמנות, פסיכולוגיה, אלקטרוניקה, עסקים, אקטיביזם, קולנוע, כתיבה, וגם כמובן עיצוב… כזו היא התוכנית בה למדתי אני ב-NYU. כאלה הן רוב התוכניות המובילות לתואר שני בתחום. תוכנית כזו יכולה לפנות לקהל רחב מספיק בארץ, להנות מריבוי הרקעים של הסטודנטים המשתתפים בה ובמקביל גם להציע התמחות בתחום חדש.
דבר ראשון, אני רוצה לחזק את הדברים של דוד על התואר הראשון. מההרגשה שלי אחרי שפגשתי המון אנשים שלמדו במקומות שונים בעולם, הרמה בארץ (אני בעצם יכולה להעיד רק על בצלאל, שם למדתי), ממש גבוהה. לגבי תואר שני – העניין הכלכלי הוא אכן מכשול, וגם לא כל אחד יכול לעזוב את הכל ולנסוע לשנה-שנתיים. למזלי, אני הצלחתי למצוא את האפשרות, אבל רוב חברי לא יכולים להרשות לעצמם לימודים כאלו, ואני לא חושבת שבגלל זה צריך לותר על הרעיון להמשיך ללמוד. בסופו של דבר, אני מאמינה שהרבה מהחויה הלימודית היא מה שאתה עושה ממנה. אתה יכול לשבת בבית ספר הכי טוב בעולם, ורק לקטר כל היום על כמה הלימודים חרא ושלא נותנים לך מספיק הזדמנויות, ואתה יכול לשבת בארץ ולהוציא מהתואר את כל מה שאתה יכול.
לגבי המלגות והמימונים – אכן בחו"ל יש יותר אופציות למחקר וכו', אבל גם הן מאוד מוגבלות. תחומי האמנות והעיצוב נמצאים היום בתחתית הרשימה מבחינת מימון. כמובן שגם בתוך עולם האמנות והעיצוב יש דירוג, ולכן, אבי, נראה לי שבעיצוב אינטראקטיבי יש יותר אופציות מאשר, בלמשל, פיסול. סתם דוגמא. אני כרגע משקיעה מאמצים רבים בנסיון למצוא מלגה/פרויקט שיאפשר לי מימון כלשהו להמשיך לתואר שלישי, וחייבת להגיד שמאמצי בנתיים העלו חרס. כל מי שאני מדברת איתו על זה והוא לא מהתחום תוהה איך בכלל יש דבר כזה תואר שלישי לא ממומן. גם הסטודנטים לתואר שלישי באמנות שאני מכירה ומצאו מלגות, הן אף פעם לא מלגות מלאות והם עדיין משלמים סכומים מטורפים. אבל בכלל דיברנו על תואר שני…
עוד בעיה בתחום היא שבאוניברסיטאות לאמנות אין "מתרגלים". הרי זו הדרך בה רוב הסטודנטים לתואר שני (באוניברסטאות "רגילות") מממנים את התואר שלהם, יוצרים קשרים עם פרופסורים שיעזרו להם בהמשך הקריירה האקדמית, וגם צוברים קצת נסיון הוראה אקדמי על הדרך.
חברים… אני תלמיד לתואר שני במכון הטכנולוגי(עיצוב משולב), חייב לומר שנאמרו כאן דברים של טעם. עדיין, יחד עם זאת שאני חש בבוסריות של התכנית אני נחשף לתחומים חדשים ומרתקים. גם בתחומים שהם אולי לא לטעמי אני עדיין יוצא עם מטען לימודי כל שהו, שהרי זה כל העניין. ישר כח דוד, מצפה לתגובות נוספות.
אכן מאמר ממצא. אני רוצה לחדד את הבעייתיות שאני רואה בלימודי התואר השני. כבוגר התואר בבצלאל, התחושה הייתה של כמה חברה מהמחלקה שאמרו "בואו נעשה תכנית לתואר שני…" הנושא בלט העיקר בכל תחום המחקר והכתיבה האקדמית. הצוות פשוט לא ידע איך להתמודד עם עבודות מחקר ולכן דחף באגרסיביות את הסטודנטים לייצר אובייקטים לפרויקט הגמר ולא מחקרים. המנחה הראשון שלי בפרויקט (שהיה אז מנהל המחלקה) פשוט לא קרא מעולם את העבודה לי. הצלחתי לסיים אותה רק בעזרת מנחה מחוץ למחלקה. איני יודע מה המצב שם היום, ומה המצב בשאר המוסדות. אבל הערך המוסף של תואר שני הוא בראש ובראשונה בחשיבה, ניתוח ומחקר תוך שימוש בכלים אקדמיים קיימים (או ליצור כלים אחרים בסטנדרט דומה). עבודות אלו צריכות להתפרסם באתרי המוסדות ולהוות תשתית לשיח עיצובי כאן בארץ.
תודה על התגובות
אבנר-
אני לא יכול לדבר על לימודי אדריכלות, אין לי את הבסיס המקצועי הנדרש.
לגבי לימודי עיצוב, אני מאמין שתוכניות לימודי התואר הראשון בארץ הינן בשורה ראשונה בקנה מידה בינלאומי.
כמובן, החשיפה לעולם הגדול תמיד טובה.
אני כמובן מסכים – מבחינת משאבים, הרבה יותר חכם להשקיע בלימודי תואר שני בחו"ל.
לגבי תקצוב לימודי המשך בחו"ל –
זאת בעיה ידועה וקשה. לצערנו, תוכנית הפונזי של מיידוף גרמה נזק לקרן שרת שפיתחה לפני כמה שנים תוכנית תמיכה טובה ללימודי תואר שני בחו"ל.
לדעתי, דרושות תוכניות למלגות אשר יאפשרו לבוגרים של בתי ספר לעיצוב ישראלים ללמוד בחו"ל. לאחר חזרתם בוגרים אלו יכולים לתרום רבות לתעשיית העיצוב ולתוכניות לימוד העיצוב בארץ. במקרה הטוב (לו היו יכולים לכוון לכך משאבים) המוסדות בארץ היו יכולים לתמוך בלימודים בחו"ל, בתחומים מוגדרים על ידי תוכניות הפיתוח של המוסדות, תמורת הבטחה ללמד לאחר חזרתם של הבוגרים ארצה. אולי ניתן היה למצוא תורמים לתוכניות כאלו. אבל מניסיון אישי, קשה מאד לקדם את זה.
אם היו מקורות לתמוך בעשרה בוגרים בשנה, אחרי כמה שנים עשרות בוגרים אלו היו יכולים לגרום לשינוי חשוב. יחסית להוצאה – זה אולי הדרך הכלכלית והמהירה לשדרג את התעשייה והאקדמיה כאן. אבל אני לא רואה מי מרים את הכפפה.
לתגובות של סטודנטים בתוכניות תואר שני –
אני מבין את הרצון להמשיך ללמוד, וגם מסכים שלמרות החולשות של כמה תוכניות – עדיין מרוויחים מן החוויה.
אני מעלה את האפשרות ליצור פורמטים נוספים של לימודי המשך – פחות פורמאליים ויותר גמישים – היכולים לספק מענה לצרכים של בוגרים אשר אינם יכולים לשקול לימודי תואר רשמי בארץ או בחו"ל.
מעניין הפוסט של יותם הדר כאן באנטייטלד בנוגע לתוכנית המענקים בהולנד.
מעצב אופנה או תעודת גמר בעיצוב אופנה (לרוב מסלול דן-שנתי) והאם יש המלצה למקום לימודים ספציפי לכל אחד מהם?
תודה,
מריה
לעצב פירוש הדבר לחבר בין אנשים, לגשר על תרבויות, לקחת כמה דברים, לקמט אותם ביחד ולזרוק על הרצפה. לקשקש תוך כדי הקפה של הבוקר, לרשום ולחפש, לסגנן לאנשים תקוות, למצוא עבור אנשים פתרונות. להמציא ולנקש, לעבוד עם מה שיש, לטפל בעשבים שוטים, לצמצם ולהבין שלא מעצבים בשביל ציונים. כי אם מחשבה יוצרת מציאות, עיצוב בא לשנות. ולא צריך את כולם, צריך את אלו שאש התשוקה בוערת בתוך ליבם.
אפשר ללמוד עיצוב גם בצורה אוטודידקטית. להשלים פערים באמצעות תנועת ההשכלה רק על מנת לסגור פינות. את רוב העבודה המעצב צריך לעשות בעצמו ולהזיע על יצירתו. להתמסר למושא עבודתו. אני באופן אישי, מתנגד למועצה להשכלה גבוהה וחושב שהם פושעים את הסטודנטים לדין ציונים ולא לדין השכלה אמיתית. כל התחרות והכבוד המזויף שנמצא בתחום, כל האגו והתחרותיות, כל הקנאה ותאוות הקומבינה, במקום שיתוף הפעולה ואהבת היצירה, הממסד מכריח סטודנטים צעירים להירשם לבחינות קיקיוניות כמו הפסיכומטרי, שלא אומרות מאומה על האדם. הכל הבל וריק. הכל חסר תוכן.
הגיע הזמן לעצב מדינה.
היי קראתי את המאמר והוא אכן מאוד מעניין. הייתי רוצה לדעת מה הדירוג למוסדות הלימוד לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בארץ. תודה
מאז לידתה בויטל, לבי עם שנקר. אני ממשיך ללוות את המחלקה ואני יכול להעיד על האיכות. אבל האמת היא כי ארבעת המחלקות לעיצוב תעשייתי – שנקר, בצלאל, חולון והדסה – ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר. סטודנט טוב יכול לקבל בסיס מצוין בכל אחד מהם. בהצלחה.