הנה מתחיל סמסטר חדש בבתי הספר לעיצוב ורמת ההיסטריה של הסטודנטים/יות בשנה ד' עולה שלב. אין לי מושג מתי ואיך נולדה המסורת הזו, אבל זה נראה לכולנו טבעי שלקראת סוף הלימודים יסתובבו עשרות אנשים על סף התמוטטות עצבים, אובדי עצות, עייפים, מצטערים שנולדו. זה נראה לנו בסדר שאחרי עבודה מאומצת של חודשים ארוכים תעמוד חבורה של שופטים שיעלעלו דקה או שתיים בעבודות העשירות והמורכבות, יגידו כמה משפטים שיוכיחו את יכולתם הרטורית וייתנו ציון.
בואו נעצום עיניים, נחזיק ידיים וננסה לדמיין ביחד מה היה קורה אילו היו מכריזים היום שפרויקט הגמר בוטל בכל בתי הספר לעיצוב.
…
כלום.
אפשר יהיה להמשיך ולתת ציונים ותעודות על סמך העשיה בקורסים השונים במהלך 4 השנים. אפשר יהיה להציג את העבודות ולאצור תערוכה נאה.
אם כך, מה היא התכלית האמיתית של התהליך המשפיל וחסר התועלת הזה?
ברוב הקורסים בהם משתתפים התלמידים במהלך הלימודים, הם נדרשים לענות על בריף מדוייק שניתן על ידי המורה. דווקא בפרויקט הגמר, רגע לפני סיום הלימודים, התלמידים יכולים לכתוב את הבריף של עצמם, להגיד מה שהם רוצים, לבטא את עצמם באופן חופשי. לכאורה יש פה סתירה, הרי בתי הספר אמורים להכין את התלמידים לחיים ועבודה במה שמכונה "העולם האמיתי", לענות לדרישות "השוק" ולספק את רצונותיהם של הלקוחות העתידיים. למעשה, אין סתירה. הסטודנטים שחושבים, לתומם, שיש להם מה להגיד ושיש מי שרוצה לשמוע, עוברים את טקס הזובור המסורתי, חוטפים את הביקורות הרעות והבוטות, וגם אם הביקורת טובה, החוויה הזו משאירה להם טעם מר של החמצה ושיטחיות. עכשיו הם באמת מוכנים לצאת לשוק. הם לעולם לא יעיזו יותר לחלום וליזום, או להשמיע חס וחלילה בדל מחשבה ביקורתית. הם כבר מבינים שהמחשבות והעמדות שלהם לא מעניינות אף אחד, הם מוכשרים עכשיו להיות חיילי עיצוב טובים וצייתניים, לעמוד לפקודת "כוחות השוק", להגיר את יכולותיהם וזמנם בשירות תעמולת הצריכה הבלתי מרוסנת.
התפרסם לראשונה ב־3 במרץ 2010
אבנר שלום
החובה מגיעה מכמה מקומות.
דבר ראשון כל מה שאדם עושה יש לו אחריות וחובה כלפיו, אם זה פעולה פיזית, דיבור, יצירה או מחשבה.
גם אם אני אומר לדוגמא, דעות פוליטיות שלא אני הגיתי, אני מייצג אותן כאילו הם דעותי שלי.
דבר שני יש לנו חובה כפולה מעמדת הכוח.
אנו בעמדה שמאפשרת לנו לעשות מניפולציה ולהעביר חומרים ומסרים בדרכים משוכללות, ובעצמאים מגוונים יותר מלכל אדם ממוצא. זה הרבה כוח בידיים. עם הכוח באה האחריות (את זה לא אני אמרתי, אך מאמין כך).
היי ניר,
אני איתך במיוחד בקטע הראשון – שבכל מה שאדם עושה יש לו חובה מוסרית. ותכלס, אני אתך גם בקטע השני – אולי הייתי מנסח את זה כך שכשיש לך כח אתה פשוט צריך לשים לב יותר לאחריות המוסרית שיש לך גם ככה על כל דבר שאתה עושה.
רק חשוב היה לי לציין שזה שאתה ואני מרגישים כך, או חושבים כך, זה לא אומר שכולם מסכימים עם זה. זה לא הופך אותם חלילה לאנשים רעים. יכולה להיות עמדה ש"מוסר" זה שלילי, ובמקומו באה לדוגמא אמפתיה.
אלו פשוט דעות/השקפות/אידיאולוגיות שונות.
אבנר
מה דעתך, שלצורך הדיון נגיד שלא משנה איזו עמדה לגבי מוסר יש למעצב, עדיין הוא צריך לקחת אחריות כלשהי על תוצריו, לכאן או לכאן.
וזה מה שחשוב. להיות מודע למעשים.
אני אישית חושב שגם מודעות חשובה וגם אחריות מוסרית.
אני בעיקר מדגיש את דעותיהם של מי שלא חושב כמוני – ועדיין יפעלו מתוך תחושות מחוייבות אחרות. יכול להיות שהם לא יגדירו אותם כמוסר – מסיבותיהם שלהם. יכול להיות שהם לא יגדירו אותם כאידיאולוגיה.
לדעתי חשוב קודם כל מה אותם אנשים עושים בפועל, וגם להבין כמה אפשרויות לגשת לסוגיה הערכית בעיצוב. יש אפילו אנשים שיגידו לך שאין שום _מחוייבות_ – אבל מדי יום ביום הערכים שלהם יכתיבו להם התנהגות מסויימת.
בעיני – כל עוד שהערכים נידונים וניתנת להם חשיבות – יש תקווה. גם אם זה לא יוגדר כ"מוסר" או כ"אידיאולוגיה". וראה הפוסטים שהפניתי אליהם.
הבעיה היא לא פרוייקט הגמר.
הבעיה היא שמאה איש מתקבלים למחלקה שלא יכולה לתת מענה ליותר מ-20. הבעיה היא, שעד שנה ד', ועד שרואים את הפרוייקטים "המושקעים" האלה, מבינים מי באמת קורס תחת המעמסה ומי מבין, אחרי ארבע שנים, או לא מבין ומתחיל לבכות, במה כל זה כרוך.
לא כולם נולדו להיות מעצבים. יש מאות סיבות שאנשים בוחרים בדרך הזאת ומעט מאוד מהן נכונות או מוצדקות.
בכל העולם יש פרוייקטי גמר, בכל העולם אנשים הולכים ללמוד דברים שלא מתאימים להם ובכל העולם אנשים נלחצים. הם נלחצים כשהם עומדים בפני פרוייקט גמר בעיצוב וכשהם עומלים על התזה שלהם בפסיכולוגיה. הכל אותו הדבר, בכל מקום, לעד.
אנחנו אנשים, נולדנו לסבול, ונולדנו להתמודד עם לחץ. מי מאיתנו שבחר בדרך יודע במה היא כרוכה או לא טרח לבדוק טרם נרשם אליה.
כל זה לא אומר שמה שקורה בבתי הספר לעיצוב בארץ הוא הגיוני, או טוב, אבל לדעתי עיקר הבעיה היא במערכת הרבה, הרבה, לפני פרוייקט הגמר.
"החיפצון של הקפיטליזם המודרני מקצה לכל אחד תפקיד משלו בתוך הפאסיביות הכללית. גם הסטודנט אינו יוצא דופן. יש לו תפקיד זמני, חזרה לקראת תפקידו האולטימטיבי כיסוד שמרני במערכת הצריכה. להיות סטודנט זה סוג של טקס חניכה.
טקס חניכה זה מגלם באורך פלא את כל תכונות טקס החניכה המיתי. הוא נשאר מנותק לחלוטין ממציאות היסטורית, פרטית וחברתית. הסטודנט חי חיים כפולים, מרחף בין מעמדו הנוכחי לבין המעמד העתידי, המנותק לגמרי, שאליו ידחף במפתיע יום אחד…
…בתקופה שבה יותר ויותר צעירים משתחררים מדעות קדומות של מוסר ומסמכות המשפחה, בזמן שהם כפופים לניצול גס וגלוי בגיל הצעיר ביותר, דבק הסטודנט ב"ילדות המתמשכת", הצייתנית וחסרת האחריות שלו. משבר גיל התבגרות מאוחר עלול לעורר ויכוחים משפחתיים מדי פעם, אך הוא מקבל את היחס התינוקי לו הוא זוכה מהממסדים השולטים בחיי היומיום שלו מבלי להתלונן".
–
מתוך: על דלות חיי הסטודנט – מניפסט סיטואציוניסטי, 1968
יפה כתבת.
וזה רק קצה הקרחון.
קונספט האקדמיות לעיצוב צריך להבחן מחדש.
שלא לדבר על דיון מעמיק האם 4 שנים – כן או לא.
אני אומרת לא.
אווצ'!
תודה רבה על המאמר
מאמר פצצה!
תודה רבה!
תודה רבה!
תודה רבה!
אחלה !